ת"א 57286-04-18

תקציר

התובעת, נערה צעירה שחוותה התעללות פיזית ונפשית קשה מצד בני משפחתה ולא שובצה במוסד חינוכי מוכר במשך למעלה משנה, תבעה את מוסדות החינוך בהם למדה, את העירייה ואת המדינה בגין רשלנות. התובעת טענה כי הנתבעים לא קיימו ביקורים סדירים כנדרש בחוק לימוד חובה ובחוזר משרד החינוך, דבר שהיה חושף את מצבה ומונע את הנזק שנגרם לה. העירייה והמדינה טענו כי משפחתה של התובעת הסתירה את כל הסיטואציה וכי רשלנותם לא גרמה לה נזק. בית המשפט קבע כי התובעת לא שובצה במוסד חינוכי מוכר למעלה משנה, והעירייה והמדינה התרשלו בטיפול בעניינה. הראיות הראו כי משפחתו של התובע אכן הסתירה את ההתעללות, אך בית המשפט מצא כי לו הנתבעים היו פועלים בשקידה, הם היו יכולים לגלות "דגלים אדומים" ולזהות את הבעיה. הנזק שנגרם לתובע היה מהסוג שנועד להימנע על ידי מנגנון הביקור הרגיל. לפיכך, היה קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים לבין נזקי התובע. עוד קבע בית המשפט כי רשויות הרווחה לא התרשלו, שכן לא היו להן אמצעים לדעת על עניינה של התובעת בהיעדר דיווח, וההורים היו אחראים לשלומה של התובעת. תביעת התובע כנגד מבצעיה הישירים של ההתעללות התקבלה, ואילו התביעה נגד נתבעים אחרים נדחתה. אחריותם של הגורמים הרשלניים - העירייה והמדינה - נקבעה בשיעור של 20%, והם חויבו לשפות את התובע. גם ההודעות לצדדים שלישיים - הפוגעים הישירים וההורים - התקבלו, והם חויבו לשפות את העירייה ואת המדינה בגין כל סכום שישולם לתובע. חלוקת האחריות בין הצדדים השלישיים נקבעה על 60% לעבריינים הישירים ו-40% להורים. בית המשפט החליט שלא לפסוק הוצאות לאור הנסיבות הקשות של המקרה.