ע"פ 99/88

תקציר

המערער הואשם בהפרת תקנה 63(ג) לתקנות התעבורה בכך שצפר לרכבו שלא לצורך באזור עירוני. התיק הגיע לבית משפט השלום לתעבורה, שם התעמתו פרקליטו של המערער והשופט על חקירתו הנגדית של עד התביעה, שהיה עורך דין. עורך הדין טען כי השופט הפגין משוא פנים כלפי העד בשל מקצועו, וכי השופט הגביל שלא בצדק את החקירה הנגדית, ובכך פגע בהגנתו של המערער. בית המשפט העליון דחה טענות אלה וקבע כי לשופט יש סמכות לנווט את הדיון ולכוון את החקירה, לרבות קביעת מגבלות על חקירה נגדית כדי למנוע חזרות, וכי כל הטיה נתפסת היא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. עוד ציין בית המשפט כי הסנגור ניסה להעביר את מוקד התיק לטיעונים פרוצדורליים וכי מעשיו תרמו לאווירה שנראתה לו בלתי רצויה. בנוסף, העיר בית המשפט העליון על טעותה המתמשכת של התביעה בהתייחסה לתקנות שתוקנו כתקנות משנת 1970 ולא משנת 1961, והפציר בהם לשים לב להערותיו הקודמות של בית המשפט על טעות זו. ככלל, הערעור נדחה, והחלטת הערכאה הנמוכה יותר נותרה בעינה.