ע"א 38384-06-13

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ביחס לערעור אזרחי הנובע מתביעת שטר. המערערים הגישו מלכתחילה התנגדות לביצוע שיק, בטענה שהוא לא נחתם על ידם. הרשם קיבל את התנגדותם ונתן להם הזדמנות להתגונן, ותצהירו שימש ככתב הגנתם. עם זאת, בית משפט קמא קבע כי טענותיהם המאוחרות יותר של המערערים ביחס לעסקה הבסיסית היוו הרחבה של הסכסוך שלא הותרה, שכן היא חרגה מתחום כתבי הטענות המקוריים. המערערים ערערו על החלטה זו, אך ערכאת הערעור דחתה את ערעורם. ערכאת הערעור הסכימה עם בית משפט קמא כי המערערים מנסים להעלות טענות חדשות המרחיבות את היקף המחלוקת, וכי הדבר אסור על פי הכלל האוסר על הרחבת מראית עין. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא בדבר מהימנות עדויות המערערים והודאתם בחתימתם על השיק היו מוצדקים ואין להתערב בהם. הואיל והמערערים נתנו למשיב "שיק מצדו" להבטחת חובותיהם, היה המשיב זכאי להשלימו בהתאם לחוב, והמערערים נשאו בנטל ההוכחה להוכיח אחרת. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי החלטתו של בית משפט קמא מבוססת היטב ואין לבטלה. משכך, נדחה הערעור, והמערערים חויבו לשלם את הוצאותיו המשפטיות של המשיב.