ת"פ 402/75

תקציר

המבקש, עובד ציבור בשם עצמון, זוכה מאשמות של גניבה בידי עובד ציבור, קבלת דבר במרמה ומתן שוחד. מאחר שלא הוגש ערעור, ביקש עצמון מאוצר המדינה לשלם לו הוצאות הגנה בסך 50,000 ש"ח לפי סעיף 43(א) לחוק העונשין (דרכי ענישה). המדינה התנגדה לבקשה מטעמים פרוצדורליים, בטענה כי סמכותו של בית המשפט הסתיימה בפסק הדין. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי הסמכות לשקול הוצאות הגנה היא סמכות נפרדת שניתן להפעיל לאחר פסק הדין. לגופו של עניין, הרוב (השופטים בייסקי ולוין) הסכים כי יש לפצות את עצמון על הוצאות ההגנה שלו, אך לא הסכים על שיטת החישוב. השופט בייסקי קבע כי התשלום צריך להתבסס על גורמים שונים, לרבות חומרת האישומים ומשך הדיונים, וקבע כי הסכום יעמוד על 30,000 ש"ח, שיופחתו ב-9,520 ש"ח שכבר נפסקו על ידי ועדה. השופט לוין סבר כי סכום השיפוי צריך להתאים להוצאות הסבירות שנגרמו לעצמון, אך לא נקב בנתון. השופט גלעדי, בדעת מיעוט, התנגד לבקשה וטען כי משמעות הביטוי "אין בסיס להאשמה" היא שהמדינה לא הייתה צריכה להאשים את עצמון מלכתחילה, מה שלא היה המקרה כאן. עוד ציינה השופטת כי מעמדו הכלכלי של עצמון נותר על כנו, והתנהלותו בעניין המתנות ראויה לגנאי. בסופו של דבר פסק בית המשפט לטובתו של עצמון, ופסק לו מאוצר המדינה סכום של 20,480 ש"ח שנקבע ברוב.