ע"ש 5010/05

תקציר

המשיב חייב את המערערת, חברה העוסקת בבגדי ילדים, בגירעונות מס שהונפקו לחברה אחרת, מקסימין בע"מ, מכוח סעיף 106 לחוק מס ערך מוסף. המערערת טענה כי סעיף 106 לא צריך לחול עליה מאחר שלא התקיימו התנאים הקבועים בחוק. לחילופין, טענה כי מקסום החיוב בגין גירעונות אינו חוקי. הרקע לתיק עסק במנהל המערערת, שהקים את החברה המערערת באוקטובר 2002 וחתם על הסכם זיכיון עם ספק, יחד עם הסכם שכירות לחנות שהופעלה בעבר על ידי מקסימין. הנכסים שבידי מקסימין הועברו לידי המערערת, אם כי האחרונה לא סיפקה כל תמורה לראשונה. חקירת המשיב העלתה כי מקסימין ייבאה סחורה מספק בבלגיה מבלי שעמדה בדרישות הפטור ממס, מה שהוביל להוצאת הודעות חיוב למקסימין בדבר מסי יבוא. המשיב ביקש לגבות חובות אלה מהמערערת לפי סעיף 106, המאפשר גביית חוב של חברה מגורם אחר אם האחרון קיבל נכסים מהחברה החייבת ללא תמורה או בתמורה חלקית, ואם החוב הפך לסופי. המערערת טענה כי על החוב להפוך לסופי לפני העברת הנכסים, מה שלא היה המקרה כאן. המשיב טען מנגד, כי הסעיף דורש שהחוב יהיה סופי רק בעת הפעלת הסמכות על פיו. השופט פסק לטובת המערערת, בקובעו כי פשוטו של הסעיף, כמו גם כוונתו המחוקקת, מחייבים שהחוב יהיה סופי לפני העברת הנכסים. בעוד שפרשנותו של המשיב הייתה סבירה אף היא, העדיפה השופטת את זו של המערערת, שכן היא תפסה את תיקי ההתחמקות המובהקים ביותר ואת זכויות הקניין המוגנות יותר. בנוסף, עובדות המקרה לא הצביעו על כוונה כלשהי מצד המערערת להתחמק ממס, מה שהופך את פרשנותו של המשיב לבעייתית במקרה זה. לפיכך הגיע השופט למסקנה כי יש לקבל את הערעור, תוך שהוא דוחה את הודעת המשיב ומורה לאחרון להשיב את הסכומים ששולמו על ידי המערערת לחובותיה של מקסימין, בצירוף ריבית והצמדה נלוות. כן חויב המשיב בהוצאות המשפט של המערער.