ע"ע 11714-01-18

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך על יחסי עובד-מעביד לכאורה בין שני צדדים: המבקש, בעל עסק בתחום השיפוצים, והמשיב, תושב שטחים שקיבל תשלומים מהמבקש. בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק בעבר לטובת המשיבה, והורה למבקשת לשלם להם סכומים שונים הקשורים לזכויות העובד, לרבות פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ופיצוי בגין הפרשות שאינן לפנסיה, בצירוף ריבית והוצאות נלוות. המבקש ערער על פסק דין זה ובמקביל ביקש עיכוב ביצוע, אשר נדחה. החלטת בית הדין האזורי התבססה על הצלחתו של המשיב להוכיח קיומם של יחסי עבודה, וכן על הימנעותו של המבקש מלהביא ראיות התומכות בטענתו כי התשלומים היו בגין רכישת טובין. בית המשפט מצא את גרסתו של המשיב לאירועים אמינה יותר, במיוחד בכל הנוגע לטיב הקשר ביניהם ולמטרת התשלומים. על אף שבעדותו של המשיב היו סתירות מסוימות, ציין בית המשפט כי גם גרסתו של המבקש הייתה סותרת וחסרה פירוט. יתר על כן, המבקש לא הביא כל ראיה לרכישות הסחורה הנטענות ולא העיד עדים תומכים כלשהם. בית המשפט התייחס גם לטענות המבקש בדבר הזיופים הנטענים של המשיב והיעדר כל ראיה להעסקה, כגון אישורי כניסה או דוחות, אך לא מצא אותן משכנעות. צוין כי מעמדו של המשיב כתושב השטחים לא שלל את האפשרות לקיום יחסי עבודה ואף לא הצדיק עיכוב ביצוע פסק הדין. באשר לסיכויי ההצלחה של המבקשים בערעורם, הדגיש בית המשפט כי טענותיהם נסובו בעיקר סביב קביעות עובדתיות והערכת ראיות, שלא נראה כי סביר להניח שיצליחו. בית המשפט שקל גם את מאזן הנוחות, והגיע למסקנה כי הנזק הפוטנציאלי שייגרם למבקש אם הביצוע לא יושהה אינו מספיק כדי להצדיק שיהוי כזה, במיוחד בהתחשב באופי הקוגניטיבי של זכויות המשיב. בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע, הורה בית המשפט למבקש לשאת בהוצאות המשיב בקשר לבקשה. החלטה זו התקבלה שלא בנוכחות שני הצדדים וכללה דרישה מהמבקש לשלם למשיב 2,000 ₪ בתוך 30 יום, או לשאת בהפרשי ריבית והצמדה נוספים.