ת"א 57302-02-14

תקציר

התובעת רכשה בניין בו מתגוררים דיירים מוגנים ומבקשת לפנות את הנתבעים, שהם בני משפחה. הנתבעים הראשון והשני הם, בהתאמה, אלמנתו ובנו של השוכר המקורי, ואילו הנתבע השלישי הוא אחיינו של הנתבע השני, המנהל עסק במושכר. לטענת התובעת, הדיירים הנוכחיים נמצאים במקום שלא כדין ולא הביאו כל ראיה לזכויותיהם בנכס. מנגד, טוענים הנתבעים כי הבעלים הקודמים ידעו והסכימו כי הנתבע השלישי הוא בעל החכירה, וכי יש להם דיירות מוגנת. בית המשפט מותח ביקורת על התובעת על כך שלא בדקה כראוי את מצב הדיירים טרם רכישת הבניין ומציין כי קשה להבין כיצד אדם היה קונה נכס מאוכלס מבלי לקבוע תחילה את זכויות הדיירים. השופט גם מותח ביקורת על המדיניות השיפוטית הנהוגה בתיקי שכירות מוגנת, המנסה פעמים רבות למקסם את התשואה באמצעות ביטול חוזי שכירות מוגנת, בעוד השוכרים מנסים להחזיק בהם או להעבירם לשותפים. השופטת מדגישה כי דיירים מוגנים זכאים לשמור על הנכס כמקום מגורים או עסק, אך זכות זו אינה משתרעת על שימוש בנכס כנכס להשקעה או כנכס חלופי. השופטת קובעת כי רק לנתבעת הראשונה יש זכויות שכירות מוגנות, אותן ירשה מבעלה המנוח. עם זאת, מפאת גילה ומצבה הבריאותי, היא העבירה את ניהול חוזה השכירות לבנה, הנתבע השני, שהביא מאוחר יותר את אחיינו, הנתבע השלישי, לעזרה. לנתבעים השני והשלישי אין הסכמי שכירות מוגנת והם לא רכשו זכויות אלה על פי דין. בעוד שברור כי הבעלים היו מודעים לכך שהנתבע השלישי מחזיק בחוזה השכירות, השופט משער כי הם כנראה סברו שהוא עובד עבור הנתבע הראשון. השופטת מגיעה למסקנה כי הנתבעת הראשונה נטשה את חוזה השכירות, שכן היא כבר אינה הבעלים או המנהלת שלו, והוא אינו תורם לפרנסתה. יתר על כן, הסכם השכירות המקורי אסר על השוכר להעביר חזקה או זכויות לאדם אחר ללא אישור בכתב של הבעלים, שלא התקבל. לפיכך, השופט מורה לנאשמים לפנות את המקום וקובע כי לאף אחד מהם אין זכות לדיירות מוגנת. השופט דוחה גם את התביעה הכספית של התובע, ומוצא אותה בעייתית ואינה נתמכת בראיות. לבסוף, השופט מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו שלו, מתוך אמונה כי עדותו של הבעלים הקודם הייתה יכולה לסייע בפתרון התיק.