ת"א 30187-05-13

תקציר

התובע והנתבע 1 היו שותפים בשותפות לא רשומה שניהלה עסק לחשמלאי רכב. הם חכרו נכס ממינהל מקרקעי ישראל למשך 49 שנים. עם פרישתו של נאשם 1 מהשותפות, הודיע על כך לרשויות הרלוונטיות והמשיך לעבוד בעסק כשכיר במשך זמן מה. מאוחר יותר ניתקו שני הצדדים את מערכת היחסים ביניהם. בשנת 2010 חתמו הצדדים על הסכם לפיו התובע ירכוש את זכויותיו של הנתבע 1 בנכס תמורת 75,000$, אך התובע לא שילם את הסכום, והאחרון שלח לו מכתב התראה ולאחר מכן הודעת ביטול. בטרם הספיק התובע להגיב, מכר הנתבע 1 את חלקו בנכס (קרי, מחצית מזכויות החכירה) לנתבע 2. לאחר מכן תבע התובע פסק דין הצהרתי לפיו הוא מחזיק בכל הזכויות החוזיות בנכס וביקש צו מניעה קבוע על רישום עסקת המכר על ידי רמ"י. בהמשך נמחקה רשות מקרקעי ישראל על הסף. בית המשפט מצא כי הזכויות בנכס אינן בבעלות השותפות אלא בבעלות שני האנשים באופן פרטי. טענת התובעת כי הזכויות הן רכוש השותפות הייתה שינוי חזית ולא הוכחה. הסכם השכירות ומסמכים נוספים הראו כי הזכויות היו בידי שני האנשים ולא בידי השותפות. עוד טען התובע כי הסכם משנת 1982 עם הנתבע 1 לאחר פרישתו מהשותפות כלל העברת זכויותיו של האחרון בנכס, אך בית המשפט מצא טענה זו אינה מתיישבת עם עדותו של התובע עצמו ועם ראיות נוספות. בית המשפט דחה גם את טענת התובעת כי הסכם זה אבד בשריפה. תחת זאת, היא קיבלה את גרסתה של הנתבעת 1 לאירועים ומצאה כי ההסכם משנת 2010 בין התובעת לנתבעת 1 תקף ומחייב. יתר על כן, בית המשפט קבע, כי גם אם היו לתובע זכויות בנכס על סמך הסכם קודם עם נתבע 1, הוא לא נקט צעדים כלשהם כדי לעמוד על זכויות אלה או להעביר את הנכס על שמו, דבר המהווה מחדל מכוון. זכויות החברה, אם כן, גברו על זכויותיו הנטענות של התובע. בית המשפט דחה את התביעה והורה על ביטול צו המניעה הזמני. בנוסף, חויב התובע לשלם לכל אחד מהנתבעים 25,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.