עת"מ 29583-01-18

תקציר

העותרת חלקה על הארנונה שגבו המשיבים, אשר השתרעה על שטחים נוספים במגורי העותר ובמרתף ביתו. המסים נגבו רטרואקטיבית לתקופה של 11 שנים. העותר טען כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול וביקש מבית המשפט לפטור אותו מתשלום עבור השטחים הנוספים, או לכל הפחות להגביל את פרק הזמן לתקופה קצרה יותר. משכך, הצדיקו המשיבים את המיסוי הרטרואקטיבי וביקשו להטיל על העותר את האחריות לטעות בחיוביו הקודמים בשל אי דיווח על תוספות הבנייה. בפתח דבריו ציין השופט כי טענות העותר התקבלו בחלקן ונדחו בחלקן. בסוגיית הארנונה לשטחים נוספים קבע השופט כי יש לחייב את העותר בגין השטחים הנוספים מיום 30.10.2011 ואילך. השופט פירט גם את שיעורי הריבית והפרשי ההצמדה החלים לתקופת המס. באשר לסיווג המרתף לצורכי ארנונה, הורה השופט כי לתקופה שקדמה ליום 16.2.2014 יש לסווגו כ"מחסן", ואילו לתקופה שמיום 16.2.2014 ועד ליום 16.2.2015 יש לסווגו כ"תעשייה" לחלק מהשטח ו"עסק" לחלק הנותר. עוד קבעה השופטת כי סוגיית הסיווג לתקופה שלאחר 16.2.2015 אינה תקפה, שכן היא מהווה הרחבה של חזית העתירה. לבסוף, דחה השופט את טענת העותר ליהנות מ"פעולת תשלום חוב", שכן לא ניתן היה לקבוע כי העותר עמד בתנאי המבצע. למרות שהעותרת לא דיווחה על תוספות הבנייה בזמן אמת, החליטה השופטת לחייב את המשיבים בהוצאות המשפט של העותר, תוך שהיא מבקרת את התנהלותם על כך שלא יישמה החלטה קודמת של ועדת הערר ומנסה להצדיק אותה בפרשנויות חסרות בסיס. השופט הורה למשיבים לשאת בהוצאות המשפט של העותר, בסך 10,000 ₪.