ע"פ 506/76

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס למשיב שהואשם לפי סעיף 235(א) לפקודת החוק הפלילי, 1936, בחמש עבירות של ירי וגרימת חבלה חמורה באקדח מוסתר. במהלך המשפט הודיעה התביעה על כוונתה להציג ראיות פסיכיאטריות בנוגע לכשירותו של המשיב לעמוד לדין. בית המשפט המחוזי קיבל את חוות הדעת הפסיכיאטרית לפיה בשל מחלת נפש המשיבה אינה כשירה לעמוד לדין והורה על אשפוזה לפי חוק טיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955. המדינה ערערה על החלטה זו, בטענה כי המשיב כשיר לעמוד לדין. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע כי קביעת יכולתו של נאשם לעמוד לדין היא עניין משפטי שבית המשפט צריך להכריע בו על סמך חוות דעת רפואית של מומחה. במקרה דנן, הסכים בית המשפט עם הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על חוות דעת המומחה, לפיה המשיבה, אף שהבינה את מהות ההליך, לא הייתה מסוגלת להשתתף באופן אפקטיבי בהגנתה בשל מחלתה הנפשית. בית המשפט הכיר בכך שהאינטרס הציבורי בהעמדה לדין של עבריינים חייב להיכנע לחובה להבטיח משפט הוגן לנאשם. עוד ציינו, כי לבא כוחו של המשיב הייתה אפשרות לבקש חקירה לבירור אשמתו של המשיב, אך בחר שלא לעשות כן, וכי חקירה כזו יכולה להוביל רק לזיכוי ולא להרשעה, בשל מצבו הנפשי של המשיב. בסופו של דבר, אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, בקובעו כי מחלת הנפש של המשיב מונעת ממנה להשתתף באופן משמעותי בהליך המשפטי. כתוצאה מכך, צו האשפוז עמד בעינו.