ע"א 511/88

תקציר

בפסק דין זה התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם דייר מוגן זכאי לתבוע פיצויים לפי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בעקבות שינוי ייעוד שהשפיע על הנכס בו היה דייר מוגן. תביעת המערערת לפיצויים נדחתה בעבר הן על ידי בית משפט השלום והן על ידי בית המשפט המחוזי בנימוק שדיירות מוגנת אינה מהווה "זכות במקרקעין" כמשמעותה בסעיף 197(א). עם זאת, בית המשפט העליון הפך החלטות אלה, בקובעו כי יש לפרש את המונח "בעל הזכות בהן" באופן רחב כך שיכלול זכויות מעבר לזכויות קניין במובן הצר. בית המשפט הדגיש כי יש להגן על הערך הכלכלי של אינטרס הדייר המוגן גם במסגרת הפיצוי שבחוק, שכן הנזק שנגרם עקב שינוי הייעוד דומה לזה של חוכר או בעלים. בית המשפט הדגיש כי כוונת המחוקק הייתה להרחיב את זכויות הפיצוי מעבר לבעלי הקרקע בלבד, ולהפוך את פרשנות ה"זכויות" לכוללת לצורך הגשמת המטרה החקיקתית של הפיצוי. יתר על כן, בית המשפט דחה את טענת הסימטריה בין החייבים בתשלום היטל השבחה לבין הזכאים לפיצויים, והצביע על הוראת החקיקה לחוסר סימטריה. בעקבות זאת הועבר התיק לבית משפט השלום להמשך הליכים, תוך הכרה בזכאותם של דיירים מוגנים לפיצויים במקרים אלו. המשיבים חויבו לשאת בהוצאות המשפט של המערער.