ע"א 594/04

תקציר

התיק סובב סביב ירושת רחל כהן קליין, אזרחית ישראלית-הולנדית שהתגוררה בהולנד. בצוואה בכתב ידה של קליין, שנכתבה בעברית במהלך ביקור בישראל, נכתב כי היא חלה אך ורק על עזבונה בישראל, אותו הורישה לשתיים מבנותיה. עם מותה של קליין בהולנד הגישה אחת הבנות בקשה לקיום צוואה בישראל. בית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביקש מהבת להציג את חוקיות הצוואה על פי החוק ההולנדי, ששני הצדדים הסכימו כי ככל הנראה יחלק את עיזבונה של קליין שווה בשווה בין שלוש הבנות. הבת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים, בטענה כי יש לכבד את כוונותיה וקשריה של קליין עם ישראל. בית המשפט המחוזי הסכים וקבע כי הדין הישראלי צריך לחול על הצוואה, תוך שימת דגש על האוטונומיה והכבוד של המנוח. היועץ המשפטי לממשלה ערער על החלטה זו, וסבר כי קביעת הירושה צריכה להיות כפופה לדין מקום מגוריו של קליין, כאמור בסעיף 137 לחוק הירושה. בית המשפט העליון קיבל את ערעור היועץ המשפטי לממשלה, וביטל את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי סעיף 137 הוא הוראה משפטית מחייבת שלא ניתן לעקוף אותה על פי רצונו של המצווה. יתר על כן, בית המשפט הסביר כי כללי ברירת הדין שונים בין רכוש לירושה, כאשר הירושה קשורה בעיקר לחוק מקום מגוריו של המצווה. החוק ההולנדי, המבטיח את זכויותיהם של כל היורשים, אינו סותר את תקנת החוץ הציבורית של ישראל ויש לכבדו. לפיכך, ההחלטה המקורית של בית המשפט לענייני משפחה עמדה בעינה, ודרשה מהבת להוכיח את עמידתה של הצוואה בדין ההולנדי.