ע"א 53/83

תקציר

המקרה שלפנינו נסוב סביב מתווך, המערער, שתבע דמי תיווך מהמשיב, בעל מלון, בגין סיוע בהסכם שכירות לעשר שנים בין המלון לבין שגרירות קנדה. המערער טען כי הוא "הצד היעיל" בחוזה זה וזכאי לשכר מלא מבעל המלון, ואילו האחרון טען כי המערער הוא מתווך עבור השגרירות ויש לשלמו על ידם. בית משפט קמא דחה את טענת המערער והגיש ערעור לבית המשפט העליון. רוב שופטי בית המשפט העליון פסקו לטובת המערער, קיבלו את הערעור והעבירו את התיק לבית המשפט קמא לקביעת גובה דמי התיווך המגיעים למערער. בית המשפט מצא כי פעולותיו של המערער כמתווך מקצועי, יחד עם ידיעתו של המשיב במקצועו, משתמעות מהסכם לשכרו של המערער משני הצדדים. השופטת טלגם הדגישה כי גם אם המשיבה לא הזמינה תחילה את שירותיו של המערער, שתיקתה ואי התנגדותה לגישור משמעה הסכמה למנהג המתווכים לקבל שכר טרחה משני הצדדים. השופט אילן הסכים והוסיף כי על בעלי הקרקע להבהיר במפורש כי לא ישלמו דמי תיווך אם יפנו אליהם מתווכים. עם זאת, הנשיא בן-דרור, בחוות דעת חולקת, סבר כי הצגתו של המערער את עצמו כמתווך עבור השגרירות משמעה כי יש לשלם לו על ידם באופן בלעדי. היא הדגישה כי יש להתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה וכי הימנעותו של המערער מלגלות את כוונותיו למשיב עולה כדי חוסר תום לב. בסופו של דבר, הכריעה דעת הרוב בזכותה של המערערת לתבוע דמי תיווך מהמשיב, והתיק הוחזר לבית משפט קמא לצורך הכרעה בגובה שכר הטרחה, כאשר המשיב נשא בהוצאות המערערת בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ.