ע"פ 18100-04-10

תקציר

המערערים, הטוענים כי שכרו מספר חנויות ממוחמד חאפז אבו אלדבעת, מערערים על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים לדחות את עתירתם לביטול צו הריסה שיפוטי של מבנים שנבנו ללא היתר בחצר הפנימית של שער שכם בירושלים. צו ההריסה, שהוצא על-ידי בית משפט קמא מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, הוצא נגד אבו אלדבעת, שגם בהליכים קודמים ניסה לבטלו, ללא הצלחה. בערעור הנוכחי נטען כי נפלו פגמים בהליך הקודם, שכן המערערים, ששכרו את החנויות מאבו אלדבעת, לא היו צד לתיק, וכי יש לבטל את הצו. פסק הדין מסכם את הרקע המשפטי להוצאת צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, המסמיך את בית המשפט להורות על הריסה גם ללא הרשעה בעבירת בנייה, ובלבד שמתקיימים תנאים מסוימים. אלה כוללים את חוסר היכולת לאתר את העבריין, תקופת ההתיישנות על העבירה וקיומו של אינטרס ציבורי מובהק. פסק הדין מפרט את שלושת התנאים המצטברים הנדרשים לצו כזה ומדגיש כי הסמכות להוציאו מחוזקת על ידי התקיימות אחד התנאים שבסעיפים קטנים של סעיף 212. לאחר מכן מגולל פסק הדין את תולדות התיק, לרבות ההליכים הקודמים, ומציין כי חוזי החכירה של המערערים מאבו אלדבעת נחתמו במהלך המשפט הקודם. היא מדגישה כי צו הריסה לפי סעיף 212 יכול להיות גם צו in rem (נגד הנכס עצמו) וגם צו in sonam (נגד אדם מסוים), בהתאם לנסיבות. עם זאת, יהא טיבו אשר יהיה, הערעור הנוכחי אינו צלח, שכן המערערים נחשבים למחליפיו של אבו אלדבעאת, צד להליך הקודם, ולפיכך כבולים להחלטות קודמות של בית המשפט. עוד מציין בית המשפט כי המערערים לא הציגו כל טיעון או ראיה חדשים המצדיקים את ביטול צו ההריסה, וכי העובדה שהם משתמשים בנכס אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט להוציא צו כזה. לפיכך, הערר נדחה על כנו ועל כנו צו ההריסה.