ת"א 21613-10-20

תקציר

התובע, רפאל שדות, הגיש תביעה נגד הנתבע, עו"ד אשר דרך, בטענה כי הסנגור התרשל בחובתו כלפיו בהליך מכירת נכסיו. הסנגור השיב בתביעה שכנגד בגין שכר טרחת עורך דין שלא שולם. הן התביעה והן התביעה שכנגד נדחו. התובע היה בעל זכות בנכס בגבעת זאב והשכיר אותו לשוכרים, ח.ח. שרעבי, שלימים הפכו לרוכשי הנכס. התובע והרוכשים חתמו על הסכם למכירת הנכס תמורת 3,150,000 ₪, שישולם בתוך ארבעה חודשים. עם זאת, מלוא התמורה לא הועברה. לאחר מכן הגיש התובע תביעה לביטול הסכם המכר, בטענה כי הרוכשים הפרו אותו מן היסוד. הרוכשים טענו כי קיים הסכם נוסף שהאריך את מועד התשלום. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את תביעת התובעת לאחר שמצא כי נספח לחוזה, שהאריך את מועד התשלום, היה אותנטי וחתום על ידי התובעת. מאוחר יותר דחה בית המשפט העליון את הערעור על החלטה זו. טענת התובע בהליך הנוכחי בבית משפט השלום בתל אביב הייתה כי הסנגור לא הסביר לו את תוכן הנספח, וכי חתם עליו ללא ידיעתו וללא ידיעתו. בית המשפט מצא כי טענות אלה עומדות בסתירה להחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, שאישרה את אמיתות הנספח וחתימת התובע. עוד ציין בית המשפט כי התובע הציג עדות שקר בבית המשפט המחוזי בדבר זיקתו לנספח, וכי קשה לתת אמון בטענותיו בהליך הנוכחי. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הסנגור לא התרשל כלפי התובע. מהראיות עולה כי גיסו של התובע, נוטריקה, שהיה בקיא בענייני מקרקעין, הוא זה שניהל את המכירה מטעמה של התובעת. נוטריקה היא זו שיזמה את העסקה ודחקה בעורך הדין להעביר את זכויות הקניין לרוכשים עוד בטרם שולמה מלוא התמורה. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעת ונוטריקה היו מודעות לנספח ופעלו על פיו. לפיכך, נדחו הטענות בדבר מרמה וחוסר ידע. בנוסף, קבע בית המשפט כי התובע לא הוכיח כל נזק הנובע מרשלנותו הנטענת של עורך הדין. שכר הטרחה שנצבר בתביעה הקודמת נבע מהתנהלותו של התובע עצמו בהכחשת התוספתן. גם התביעה לפיצוי מוסכם נדחתה מאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי הרוכשים לא הפרו את הסכם המכר. נזקים אחרים לכאורה, כגון ריבית על הלוואות ואובדן שכר דירה, לא הוכחו. גם התביעה שכנגד שהגיש עורך הדין בגין שכר טרחת עורך דין שלא שולם נדחתה. עורך הדין סיכם עם התובע על שכר הטרחה ולא יכול היה לשנותם בדיעבד. גם שכר הטרחה הנוסף שנדרש עבור ניסיונות גישור ופגישות נדחה, שכן עורך הדין מעולם לא התנה את מעורבותו בתשלום שכר טרחה זה. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם. התובע שכנגד חויב לשלם לנוטריצה, הנתבעת שכנגד, סך של 2,500 ₪ בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.