בג"צ 1802/18

תקציר

ניתוח משפטי של הפסיקה: עקרונות משפטיים: א. סמכות בית המשפט לפי פקודת בתי הסוהר: אבן היסוד של נימוקיו של בית המשפט עומדת בסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, הקובע במפורש כי אסיר רשאי להגיש עתירה לבית המשפט המחוזי בעניינים הקשורים למאסרו או לכליאתו. הוראה סטטוטורית זו קובעת את סמכות השיפוט העיקרית של בית המשפט המחוזי לדון בעתירות הנוגעות לסוגיות הקשורות לכלא. ב. זמינות סעד חלופי: בית המשפט קבע בעקביות כי אם יש לעותר סעדים או דרכים חלופיות לטפל בתלונותיו, בית המשפט רשאי לדחות את העתירה מבלי להתעמק בגופו של עניין. הדבר עולה בקנה אחד עם העיקרון של הימנעות מהתערבות שיפוטית מיותרת כאשר ניתן להשיג סעד אפקטיבי במקום אחר (השוו: בג"ץ 4655/06 עווידה נ' מדינת ישראל; בג"ץ 1574/07 דבאח נ' מדינת ישראל; בג"ץ 7667/16 ג'רבוע נ' שירות בתי הסוהר). חידושים משפטיים: לא הוצגו במפורש עקרונות משפטיים חדשים במקרה זה. במקום זאת, המקרה מדגיש ומאשר מחדש דוקטרינות מבוססות הנוגעות ל: - ההיקף המצומצם של הביקורת השיפוטית בענייני בתי סוהר, תוך הדגשה כי על בתי המשפט להימנע מהתערבות בהליכים משמעתיים או פנימיים בכלא, אלא אם כן הוראות החוק מחייבות או מתעוררות נסיבות חריגות. - המשמעות של זמינותם של סעדים חלופיים - כאן, העותר יכול לנקוט בערוצי הגנה או משמעת אחרים בתוך מערכת בתי הסוהר או בדרכים מנהליות - המשמשים בסיס לדחיית בקשת הביאס קורפוס או הליכים קשורים. - הזהירות הפרוצדורלית בדחיית עתירות שאינן ראויות לבחינה עניינית, ובכך להבטיח יעילות שיפוטית וכיבוד המסגרת החקיקתית המנחה את ניהול בתי הסוהר. תקציר: המקרה ממחיש את יישומם של עקרונות משפטיים מבוססים היטב המסדירים עתירות אסירים, ובמיוחד את היקף סמכותו של בית המשפט המחוזי על פי פקודת בתי הסוהר ואת העיקרון לפיו בתי משפט אינם צריכים לדון בעתירות כאשר קיימים סעדים חלופיים מתאימים. ההחלטה אינה עוסקת בגופן המהותי של התלונות לכאורה, אלא מדגישה שיקולים פרוצדורליים וסמכות שיפוטית המשמשים לתיחום התערבות שיפוטית בניהול בית הסוהר.