רע"א 435/87

תקציר

ניתוח משפטי של בקשת רשות הערעור וההחלטה בעניין פסילה בתיק מרצה 2668/87 מבוא ענייננו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.11.87, שעסקה בטענות לפסילות כנגד אב בית הדין. ההחלטה, שנכתבה על ידי כבוד הנשיא י' וייס, והחלטתו של השופט אור בעקבותיה, עוסקות בעקרונות יסוד של עצמאות שיפוטית, היעדר משוא פנים והגינות דיונית. ניתוח זה בוחן את העקרונות המשפטיים והחידושים הרלוונטיים להליכי פסילה, סמכות שיפוטית והרציונל הפרוצדורלי העומד בבסיס החלטת בית המשפט. עקרונות ומושגים משפטיים 1. פסילה שיפוטית וחוסר משוא פנים סוגיית הליבה נוגעת לפסילת שופטת על סמך האשמות שעלולות לפגוע במשוא הפנים שלה. על פי החוק הישראלי, כפי שנקבע בחוק פסילת שיפוטים, התשי"ט-1959* והפסיקה הנלווית אליו, שופטת חייבת לפסול את עצמה אם ניתן להטיל ספק סביר במשוא פנים שלה. כאן, הטענות שהועלו נגד השופט נשקלו ונדחו במפורש, מה שמצביע על הערכת סף של הטענות בדבר משוא פנים או חוסר יכולת. 2. תפקידו של בית המשפט בהליכי פסילה החלטת בית המשפט מדגישה כי לשופטת אין סמכות לפסול את עצמה באופן חד צדדי על סמך האשמות, אלא אם כן מופעלות הוראות פרוצדורליות או סטטוטוריות. השופטת בהחלטתה הכירה ברצונם של התובעים לשופט אחר, אך הבהירה כי אין לה סמכות לכפות מינוי מחליף. הדבר מדגיש עיקרון משמעותי: מינוי או מינוי מחדש של שופטים נתון לשיקול דעתו של נשיא בית המשפט או הרשות המוסמכת, ולא של השופט הבודד. 3. סמכות ומגבלות של פסילה שיפוטית ההחלטה מדגישה כי בית המשפט או השופט אינם יכולים להכריח את נשיא בית המשפט למנות שופט אחר אלא אם כן יש סיבות משכנעות המעוגנות בחוק. הדבר משמר את הפרדת הרשויות בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת המפקחת על מינויים שופטים. היעדר הסמכות לחייב מעלה שאלות פרוצדורליות וחוקתיות חשובות לגבי האופן שבו יש ליזום ולפתור בקשות פסילה כראוי. 4. הוגנות פרוצדורלית והליך הוגן בית המשפט הפעיל הגינות דיונית בכך שדחה במפורש את הבקשה והסביר את הרציונל - כלומר, שפסילתו של השופט לא הייתה מוצדקת, והסעד המבוקש של התובעים (העברה לשופט אחר) היה פרוצדורלי ולא מהותי. ההחלטה גם עולה בקנה אחד עם עקרונות הניטרליות השיפוטית, ומרמזת כי האשמות לבדן אינן מצדיקות פסילה אוטומטית ללא בסיס משפטי מתאים. חידושים ותקדימים משפטיים ההחלטה משקפת אמנם עקרונות מבוססים, אך ההכרה המפורשת בכך ששופט אינו יכול לכפות באופן חד צדדי מינוי שופט אחר מחזקת את הגבולות הפרוצדורליים ואת חלוקת הסמכויות בתוך הרשות השופטת. הדבר תורם להבנה ברורה יותר של גבולות השפעתם של שופטים על חלוקת תיקים, תוך הדגשת הצורך בהקפדה על נהלים חוקיים ותפקידי הרשויות הייעודיות במינוי שופטים. מסקנה מקרה זה מגבש עקרונות משפטיים מרכזיים הנוגעים לפסילה שיפוטית ומחזק את הגבולות הפרוצדורליים של הרשות השופטת בישראל. הוא מדגיש כי האשמות לבדן אינן מספיקות לפסילה אלא אם כן הן נתמכות בקריטריונים משפטיים, וכי החלטות המינוי אינן בשליטתה הישירה של הרשות השופטת, ונתונות לרשויות ייעודיות כגון נשיא בית המשפט. ההחלטה גם מדגימה את מחויבותה של הרשות השופטת לשמירה על שלמות ועצמאות ההליך השיפוטי תוך כיבוד ערוצים פרוצדורליים סטטוטוריים.