ס"ע 50682-01-20

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב ההבחנה בין "שעות עבודה" לבין "שעות שהייה או נוכחות" של מדריך לילה העובד בהוסטל לחולי נפש. העובד טען כי כל השעות במשמרת הלילה, מהשעה 19:50 בערב ועד 8:00 בבוקר למחרת, הן "שעות עבודה" ולכן הוא זכאי לשכר כדין. עם זאת, המעסיק התייחס אליהן כאל "שעות שהייה" בהוסטל, הכוללות זמן שינה ונבדלות משעות העבודה. בית הדין בחן את מכלול הנסיבות, בהתחשב בגורמים כגון אופי מקום העבודה, תפקידו של העובד ודרישות תפקידו. נמצא כי בעוד שהעובד נדרש להיות נוכח בהוסטל במהלך משמרת הלילה, הראיות לא תמכו בטענה כי הוא עבד באופן פעיל לאורך כל המשמרת. בית הדין קיבל את הקביעה כי שעות העבודה של העובד הן בין השעות 20:00-23:30 ובין השעות 06:00-08:00, כאשר הזמן הנותר הוא "שעות שהייה". כמו כן, בית הדין מצא כי העובד לא הביא ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענתו כי אירועים חריגים התרחשו בתדירות גבוהה לאורך הלילה, המצדיקים הכרה בכל השעות כשעות עבודה. דבריו של העובד עצמו, כמו גם של המנהל, ציירו תמונה של סביבה רגועה יחסית שבה הדיירים עצמאיים וישנים בעיקר במהלך הלילה. באשר לתשלום עבור שעות אלה, קבע בית הדין כי ההודעה שנמסרה לעובד וההצהרה החתומה של מדריך הלילה משקפות את שעות העבודה בפועל. משכך, העובדת לא הייתה זכאית לכל תשלום נוסף עבור שעות השהייה בהוסטל. עם זאת, בית הדין מצא כי שולם לעובד שכר שעתי הנמוך מדרישת המינימום לשעות העבודה שהוסכם. הפרשי שכר המינימום המגיעים לעובד הסתכמו בסך של 4,929 ₪, אותם חויבה הנתבעת לשלם בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. בקשת העובד לפיצויים בגין הלנת שכר לא נענתה. בנוסף, חויב הנתבע לשאת בהוצאות העובד ובשכר טרחת עורך דין, בסך 2,000 ₪. סכום זה היה אמור להיות משולם תוך 30 יום מיום הצגת פסק הדין לנתבע. לסיכום, בית הדין קיבל חלקית את תביעת העובד, והורה לנתבעת לשלם את הפרשי שכר המינימום ואת העלויות שצוינו.