ת"פ 382/98

תקציר

התביעה רצתה להשתמש בראיות להרשעתו הקודמת של הנאשם בשנות ה-70 וכן בפסק דין מניו יורק כדי לחזק את הטיעון נגדו במשפט הנוכחי. ההגנה התנגדה וטענה כי אין להשתמש בהרשעותיו הקודמות של נאשם כראיה למעשים דומים. בית המשפט הכיר בסתירה בין הצגת ראיות רלוונטיות לבין שמירה על זכותו של הנאשם למשפט הוגן בכך שלא איפשר ראיות למעלליו בעבר. בעוד שהחוק בנושא היה מעורפל, בית המשפט צידד בהגנה, וטען כי לתביעה יש מספיק ראיות ועדים אחרים להסתמך עליהם. השופט הדגיש את הנסיבות החריגות הנדרשות כדי להודות בהרשעות קודמות כראיה ואת הפגיעה הפוטנציאלית בנאשם, במיוחד לאור גילו המבוגר של ההרשעה ואופיו הנרחב של כתב האישום הנוכחי, עם שבעה אישומים ו-242 עדים. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי בקשת התביעה להגיש את ההרשעה הקודמת כראיה נדחתה, תוך מתן עדיפות לזכותו של הנאשם למשפט הוגן.