ב"ל 1373/98

תקציר

התובעת, אזרחית ישראלית, נישאה לתושב הגדה המערבית ועברה להתגורר בה בשנת 1980. במהלך השנים נולדו להם שבעה ילדים, להם התובע לא הגיש בקשה לקצבת ילדים. בשנת 1993 חזרו התובעת וילדיה לישראל. בדצמבר 1994 הגישה בקשה לקצבת ילדים וקיבלה אישור מהנתבע (המוסד לביטוח לאומי) עבור כל שבעת הילדים, מיום כניסתם לישראל. התובעת ערערה, וביקשה לחייב את הנתבעת לשלם את הקצבה מיום לידתו של כל ילד. התביעה הטילה ספק בתקופה הרטרואקטיבית שבגינה זכאית התובעת לתשלום קצבת ילדים, שכן היא הגישה את תביעתה מספר שנים לאחר לידת הילדים. בית המשפט הכיר בכך שכאזרחית ישראלית התובעת זכאית לקצבה, למרות שהתגוררה בגדה המערבית, וכי לנתבעת שיקול דעת לאשר תקופה רטרואקטיבית העולה על 12 החודשים הקבועים בחוק. פסק הדין דן בנסיבות בהן יש להפעיל את שיקול דעתו של הנתבע, תוך התייחסות לפסקי דין קודמים שהכירו בזכאות לשבע שנות תשלום רטרואקטיבי במקרים מסוימים. עם זאת, בית המשפט לא שוכנע כי המקרה הנוכחי מצדיק התערבות בשיקול דעתו של הנאשם. סביר היה להניח שהתובעת ידעה על קצבאות הילדים, וטענתה כי לא הייתה מודעת לזכאותה לא הופרכה ולא האמינה לה. בנוסף, ציין בית המשפט כי עילות הזכאות לקצבה לא עוגנו אך ורק במסמכים רשמיים, כנדרש בפסקי דין קודמים, שכן לנתבעת לא היה מידע על נוכחות הילדים באזור. טענת התובעת כי ילדיה מעולם לא עזבו את המקום לא הוכחה וחייבה חקירה נוספת. לפיכך, לא התקיימו התנאים לאישור תקופה רטרואקטיבית של שבע שנים. בית המשפט מצא את החלטת הנתבעת לאשר תקופה רטרואקטיבית של שלוש שנים סבירה ומידתית, במיוחד בהתחשב בהשלכות הכספיות המשמעותיות על תביעות דומות התלויות ועומדות ובמגמה החקיקתית המתפתחת לתקופות רטרואקטיביות קצרות יותר. לפיכך, התביעה נדחתה, ללא צו להוצאות.