עת"מ 30939-04-15

תקציר

העותר, שעבד בשירות בתי הסוהר, עתר לבית המשפט בבקשה להחזיר את העסקתו לאחר שפוטר. הוא טען כי פוטר באופן לא הוגן בשל תלונות על התנהגות בלתי תקינה שהגיש נגד מפקדיו, וכי הוא זכאי להגנה מכוח חוק הגנת העובדים. עם זאת, השופט קבע כי אף שהחוק הנדון הוא בעל חשיבות רבה, עניינו של העותר אינו נופל בגדר הוראותיו. מטרתו של חוק הגנת העבודה היא להגן על עובדים המדווחים על התנהגות בלתי חוקית או מושחתת של מעסיקיהם, מה שלא קורה כאן. העותר לא הצליח לבסס קשר סיבתי בין תלונותיו לבין פיטוריו כנדרש בחוק. יתר על כן, השופט מצא כי מעשיהם של המשיבים היו סבירים ובסמכותם. העותר ביצע מספר עבירות משמעת בתקופה קצרה, שהביאו לפיטוריו. אלה לא נבעו מחשיפת שחיתויות אלא מהתנהלותו ופרשנותו של העותר עצמו לאירועים. השופטת הדגישה כי חוק הגנת העבודה אינו מעניק לעובדים "חסינות" מפני פיטורים כאשר קיימות סיבות מוצדקות אובייקטיבית לפיטורים. החלטות פיטורים אינן מתקבלות בשל "חשיפת שחיתות", והעותר אינו זכאי להגנות הקבועות בחוק. לפיכך, העתירה נדחתה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.