ה"פ 47863-12-15

תקציר

פסק הדין דן בתביעת החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה בע"מ, בדרישה להכיר בהחזקת נכסי נספי השואה בע"מ, בפרט לגבי חלקת אדמה שנרכשה על ידי יהודי ליטאי בשם ברוך בלוך. בלוך, שסחר בחלקי מתכת והיה בעל מפעל לעמילן, חתם בשנת 1934 על חוזה עם חברת "הכשרת יישוב" לרכישת 50 דונם אדמה ביוקנעם. הוא שילם מספר תשלומים עבור הרכישה, אך לא השלים את מלוא התשלום לפני גירושו לסיביר בשנת 1941, שם מת במחנה עבודה בכפייה בשנת 1943. החברה טענה כי נכסיו של בלוך בישראל נחשבים ל"נכסים של נספי שואה" כהגדרתם בחוק נכסי נספי השואה, שכן מקום מגוריו הידוע האחרון היה בליטא, אזור שנכבש על ידי הנאצים, והוא נפטר בתקופה הרלוונטית. יתר על כן, גלותו לסיביר הייתה תוצאה ישירה של מלחמת העולם השנייה וההסכם בין גרמניה הנאצית לברית המועצות. לכן, יש להחזיר את נכסיו ליורשיו. מנגד, חברת "הכשרת יישוב" טענה כי מותו של בלוך בסיביר אינו מגדיר אותו כניצול שואה וכי אי עמידתו בתשלום מלא מהווה הפרה של חוזה הרכישה, ובכך מבטלת את זכויותיו של בלוך בקרקע. החברה גם לא רשמה את הקרקע על שמו של בלוך וביטלה באופן חד צדדי את ההסכם בשנת 1945, ומכרה את הקרקע לקרן הקיימת לישראל מבלי להודיע על כך לרשויות המתאימות, כנדרש בחוק. השופט פסק לטובת החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה בע"מ, והכיר בנכסיו של ברוך בישראל כ"נכסי נספה שואה". השופט טען כי מקום מגוריו הידוע האחרון של בלוך היה ליטא, וגירושו לסיביר היה תוצאה ישירה של מלחמת העולם השנייה והסכם ריבנטרופ-מולוטוב. לכן, יש להחזיר את נכסיו ליורשיו. בנוסף, שני הצדדים הפרו את הסכם רכישת הקרקע אך סלחו זה לזה הדדית, וביטולו החד צדדי של ההסכם על ידי החברה בשנת 1945 היה בלתי חוקי. השופט הגיע למסקנה כי חברת הכשרת היישוב הפרה את חובת האמונים שלה ופעלה ברשלנות בכך שמכרה את הקרקע מבלי להבטיח קרקע חלופית לבלוך או ליורשיו ולא דיווחה על כך לרשויות המתאימות. כתוצאה מכך, על החברה לשלם ליורשיו של בלוך 71% מערכה הנוכחי של הקרקע, בניכוי הוצאות ומיסים. נושא ההוצאות ושכר טרחת עורכי הדין יוכרע בתום כל ההליך.