דנ"פ 3750/94

תקציר

פסק הדין עוסק בנבכי המשפט הנוגעים לקבילות עדותו של קטין בעבירות נגד המוסר כפי שמכתיב החוק לתיקון דיני הראיות (הגנה על ילדים), התשט"ו-1955, והתיקונים שהוכנסו בעקבותיו. מדובר בקטינה שמלאו לה 14 שנים במהלך המשפט, מה שמעורר שאלות לגבי קבילות ומשקל הודעותיה הקודמות בכתב שנגבו על ידי חוקר נוער. בית המשפט העליון אישר כי קטין מתחת לגיל 14 אינו יכול להעיד בבית המשפט על עבירות כאלה ללא אישור של חוקר נוער. עם זאת, ברגע שהקטין מגיע לגיל ארבע עשרה, ניתן לזמן אותו כמו כל עד אחר ללא רשות כזו. בית המשפט קבע גם כי ראיות שמיעה שהושגו לפני שהגיעו לגיל 14 נותרו תקפות, בתנאי שיש תמיכה משמעותית מראיות אחרות. הראיות שאסף חוקר הנוער, לצד חוות דעתו המקצועית על מהימנותו של הקטין, קבילות, אך שיקול הדעת הסופי של המהימנות נתון בידי בית המשפט. בית המשפט הדגיש את הצורך בהגינות מאוזנת, תוך הכרה הן בהגנה על קטינים מפני הופעות טראומטיות פוטנציאליות בבית המשפט והן בזכותו של הנאשם להליך משפטי הוגן. החוק מכביד מאוד על הגנת ילדים, ועלול להגביל את יכולתו של הנאשם לחקור את המתלוננות בחקירה נגדית. עם זאת, ההגינות חלה הן על הנאשם והן על הקורבנות לכאורה. בית המשפט מציע לשפר את הכלים השיפוטיים, כגון הקלטת חקירות, כדי לאפשר ביקורת יסודית מבלי להעמיד קטינים לביקורת ממושכת של בית המשפט. העתירה הספציפית ביקשה לבחון מחדש אם הימנעותה של התביעה מלזמן את הנער בן הארבע-עשרה כעד פגעה בהוגנות המשפט, אך בית המשפט לא מצא עילה לשקול מחדש את פסיקתו הקודמת. העותר יכול היה לזמן גם את הקטין, וסירובו של בית המשפט העליון להוסיף ולדון בסוגיה מדגיש את הנורמות הפרוצדורליות הקיימות ואת האיזון המבוקש בין הגנת הילד החקיקתית לבין ההגינות השיפוטית.