ע"פ 1006/11

תקציר

ניתוח הפסיקה מלמד כי ערעורו של המערער על ההחלטה שלא לפסול את השופט תלוי בעקרונות של היעדר משוא פנים שיפוטי והוגנות דיונית עקרונות הליבה והחידושים המשפטיים הרלוונטיים בהקשר זה הם כדלקמן: **עקרונות משפטיים:** 1. **החלטות פרוצדורליות של בית המשפט אינן בדרך כלל עילה לפסילה:** - בתי המשפט קבעו כי פסיקות פרוצדורליות, כגון החלטות בעניין ראיות, קביעת מועד וניהול דיונים, נתונות לשיקול דעתו של בית המשפט ואינן מהוות עילה לפסילה (ראו: נעים נ' מדינת ישראל; Sabri v. מדינת ישראל). - הרציונל הוא שעצמאות דיונית מבטיחה את יעילותה ויושרה של מערכת בתי המשפט, ובלבד שהחלטות אלה אינן פוגעות בזכויות היסוד להליך הוגן. 2. **מבחן אובייקטיבי לפסילה – חשש למשוא פנים:** - פסילה דורשת הפגנת פחד *אמיתי* ו*אובייקטיבי* מהטיה, ולא רק חוסר שביעות רצון סובייקטיבי. המבחן בוחן האם הנסיבות פוגעות באופן אובייקטיבי באמון במשוא פנים של השופט (ראו: יגאל מרזל, דיני פסילת שופט). - הערכה זו כרוכה בהערכה האם התנהגותו או הצהרותיו של השופט יוצרות *חשש סביר* להטיה, במיוחד כאשר מדובר בהחלטות פרוצדורליות. 3. **חריג נדיר - התנהגות המפרה הליך הוגן או מעידה על משוא פנים:** - פסילה מוצדקת רק ב*מקרים קיצוניים*, בהם התנהגות השופט מעידה על הטיה או דעה קדומה המשפיעה באופן מהותי על הוגנות ההליכים. - הצהרות החושפות *עמדה קבועה מראש* או *עוינות נתפסת* יכולות, במקרים נדירים, להצדיק פסילה, בתנאי שהן מוכיחות סיכון ממשי להטיה. 4. **הבחנה בין מראית עין למציאות של הטיה:** - החוק מדגיש *חוסר משוא פנים בפועל*, לא רק מראית עין. גם אם צד מאמין שבית המשפט מוטה, הפסילה מוצדקת רק אם ראיות אובייקטיביות מצביעות על סיכון ממשי למשוא פנים. 5. **השפעת החלטות והצהרות לאחר השימוע:** - הצהרות שנאמרו על ידי שופטים במהלך הליכים אינן מספיקות בדרך כלל כדי לפסול אלא אם כן הן מוכיחות הטיה גלויה וחד משמעית. אמירות כאלה נתפסות לעתים קרובות כביטוי של שיקול דעת או הערות פרוצדורליות, ולא כראיה למשוא פנים (ראו: טל נ' מדינת ישראל). **חידושים משפטיים:** - הפסיקה מחזקת את *הסטנדרט האובייקטיבי* לפסילה, ומדגישה כי החלטות פרוצדורליות וראייתיות הן בשיקול דעת שיפוטי, ואינן מעידות מטבען על משוא פנים. - הוא מחדד את היקף העילות המותרות לפסילה על ידי הבהרה שרק בנסיבות שבהן החלטות פרוצדורליות *פוגעות בזכויות יסוד* או *מוכיחות הטיה ברורה*, יש לשקול פסילה. - הפסיקה מאשרת כי *תפיסות סובייקטיביות* של הטיה, כגון רגשות עוינות, אינן מספיקות כעילה לפסילה אלא אם כן הן מוכחות על ידי ראיות קונקרטיות לכך ש*משקיף סביר* יפקפק במשוא פנים של השופט. לסיכום, העקרונות והחידושים המשפטיים המפורטים בפסיקה קובעים רף מחמיר לפסילה, תוך מתן עדיפות לעצמאות שיפוטית ויציבות ההליכים. קביעת בית המשפט לערעורים כי ההחלטות וההצהרות הפרוצדורליות לא הצביעו על *חשש אמיתי לחוסר משוא פנים* עולה בקנה אחד עם אמות מידה אלה שנקבעו, ואי עמידה בהן מצדיקה את דחיית הערעור.