דנ"א 1750/12

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7535/11 אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה סבתא המבקשת משמורת על נכדתה הקשישה, שנמסרה לאימוץ, אינה טובת הילדה. בית המשפט לענייני משפחה הפקיד את הילד במקור אצל משפחת אומנה בשל הליקויים הקוגניטיביים של הסבתא וצרכיו המורכבים של הילד, שהסבתא לא תוכל לספק. האימוץ במתכונת סגורה נועד להגן על הילדה מפני נזק פוטנציאלי ולהבטיח את שלומה. בית המשפט העליון הסכים כי קביעות בתי המשפט קמא מבוססות וכי הוספת ילד נוסף להשגחת הסבתא, בנוסף לאחות הצעירה שכבר נמצאת בטיפולה, עלולה לפגוע בשני הקטינים. רוב השופטים קבעו כי יש להותיר את האימוץ סגור, תוך שהם מצטטים חוות דעת של מומחים על נוקשותה הנפשית של הסבתא ועל הנזק הפוטנציאלי לילדה ממגע עם משפחתה הביולוגית. השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, תמך בהשארת אופציית האימוץ הפתוח פתוחה. המבקש טען לשינוי משמורת או לחילופין לאימוץ פתוח, אך בית המשפט דחה את הבקשה והדגיש את חשיבות טובת הילד. פסק הדין הכיר בקושי של מקרים כאלה ובמחיר הנפשי שנגרם למשפחה הביולוגית, אך בסופו של דבר שמר על האימוץ הסגור, ולא מצא הצדקה לדיון נוסף, בהתחשב בתשתית העובדתית המוצקה להחלטות.