רע"פ 701/13

תקציר

המבקש במקרה זה ביקש לערער על שלילת רישיון הנהיגה שלו לפי תקנה 212ב לתקנות התעבורה. התקנה מאפשרת לרשויות הרישוי לפסול נהגים שנהיגתם עלולה להוות סכנה לציבור. טענות המבקש התמקדו בחוקתיותה ובחוקיותה של התקנה, וטענו כי היא עולה כדי ענישה רטרואקטיבית, וכי אין הנחיות ברורות ליישומה. עוד טענו כי רישיונם נשלל ללא שיקול דעת ממשי מצד רשות הרישוי, וכי היה מקום להפעיל אמצעי מתקן. זאת ועוד, טען המבקש כי התקנה עלולה להוביל למצבים אבסורדיים, בהם רישיונו של אדם נשלל בשל עבירות שבוצעו כהולך רגל או עבירות טכניות. עם זאת, בית המשפט לא מצא טעם בטענות אלה. השופט ציין כי חוקתיותה וחוקיותה של התקנה כבר נקבעו במקרים קודמים, לרבות פרשת זנו, וכי טענות המבקש זכו להתייחסות מספקת. השופט הדגיש כי התקנה נוסחה באופן מידתי וכי רשות הרישוי נדרשת לקיים שימוע בטרם תחליט על פסילה, כאמור בסעיף 56 לפקודת התעבורה. בנוסף, בית המשפט הבהיר כי הוראות הרגולציה מאפשרות הפעלת סמכויות מרובות, לרבות הן אמצעים מתקנים והן פסילת רישיון. לבסוף, השופט שקל ודחה את טענת האבסורד של המבקש, תוך שהוא מציין כי מרבית העבירות היו בעלות אופי המהווה סיכון גבוה לציבור. משכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, וההחלטה המקורית לפסול את המבקש מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך שנתיים אושרה.