ע"א 2405/91

תקציר

המחלוקת בין המערער לבין המשיב נסובה סביב הפיצויים המגיעים למשיב בשל הפקעת רכושו על ידי המערער לפי פקודת הקרקעות משנת 1943. בלב התיק עמדה סוגיית קביעת הפיצויים בפרק הזמן שבין ההפקעה לבין התשלום בפועל. נקודת מחלוקת מרכזית הייתה האם הפיצויים צריכים להיצמד לפקודת ההפקעות המקורית או לחוק המתקן המאוחר יותר משנת 1964, לצד השלכות מחוק פסיקת ריבית והצמדה למדד, התשכ"א-1961. בית המשפט העליון סיפק בהירות בכמה היבטים משפטיים שלובים זה בזה. ראשית, הוא פירט את סוגי הפיצויים בפקודת ההפקעות: "פיצוי מימון" על שווי הקרקע בעת הודעת ההפקעה, ו"פיצוי פירות" על הכנסות הקרקע, אם התשלום התעכב. בית המשפט התייחס גם לשני מסלולי פיצויים: האחד לפי פקודת ההפקעות והשני לפי החוק המתקן, שלכל אחד מהם מבנים נפרדים מבחינת הצמדה וריבית. בית המשפט הדגיש כי בעלים, לאחר שבחר בשיטת פיצוי אחת, אינו יכול לתבוע בשיטת פיצוי אחרת. בית המשפט בחן גם כיצד החוק המתקן מספק גישת פיצוי מקיפה, עם הצמדה וריבית דיפרנציאלית לאחר 1993, וטען נגד ערבוב הוראות משני החוקים, שהן חלופות קטגוריות. יתר על כן, פסק הדין התייחס לטענה כי סעיף 13 לחוק המתקן אינו מבטל את פקודת ההפקעות אלא מגביל תחולה בו זמנית של שני מסלולי הפיצויים כדי למנוע "כפל פיצויים". בית המשפט הגיע למסקנה תמציתית כי פיצוי בגין פיגור בתשלום צריך לשקף רק את האפשרות המשתלמת ביותר, מבלי לחפוף עם תביעות חלופיות. לבסוף, היא דחתה ערעור על תוקפו של החוק המתקן מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בשל פגמים פרוצדורליים בהגשת תביעה זו, והותירה את הפיצוי כפי שניתן עד יוני 1996 על כנו. ככלל, החלטת בית המשפט טיפחה בהירות בקדימות וביישום של תניות פיצוי סטטוטוריות תוך כיבוד כוונות המחוקק בתוך מרקמים משפטיים שונים.