ע"א 5799/90

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על טיבה של שורה של הסכמים הנוגעים להשכרה ומכירה של נכס. המערערת הראשונה ואחותה היו בעלות נכס והשכירו אותו למערערות השנייה והשלישית למשך חמש שנים פחות יום. זמן קצר לאחר מכן מכרה האחות את חלקה בנכס למערערים השני והשלישי. המערער הראשון אף התקשר בהסכם הלוואה עם אמו של המערער השלישי בסכום של 20,000 דולר, בריבית גבוהה במיוחד של 2.5% לחודש, וייפוי כוח בלתי חוזר שאפשר לבנו של המלווה – שהיה גם אחיו של המערער השני – למכור את זכויותיו של המערער הראשון למי שיחפוץ. המשיבה, בהסתמך על חוק מס שבח מקרקעין, טענה כי הסכמי החכירה וההלוואה היו פיקטיביים, וכי המערערת הראשונה מכרה בפועל את זכויותיה בנכס למערערים השני והשלישי. המשיב ביקש למסות מכירה לכאורה זו, אך המערערים ערערו על כך בפני ועדת הערר של בית המשפט המחוזי בחיפה. רוב חברי הוועדה הסכימו עם המשיב, והביאו את המערערים לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי שורת ההסכמים אינה אמיתית. הם ציינו, כי השקעת השיפוצים הניכרת של המערערים מעידה על מכירה, וכך גם ריבית ההלוואה וייפוי הכוח, אשר הפכו את האפשרות שהמערערת הראשונה תשמור על זכויותיה לבלתי סבירה. בית המשפט הגיע למסקנה כי מדובר במכירה מיידית מוסווית שמטרתה להתחמק ממס רווחי הון, ולפיכך אישר את עמדת המשיב. פסק הדין הדגיש את ההבחנה בין עסקאות רב-שלביות אמיתיות לבין עסקאות מלאכותיות שנועדו להתחמק ממס. משכך, אישר בית המשפט את החלטת הוועדה והטיל הוצאות נוספות על המערערים.