ע"א 5654/92

תקציר

בית המשפט העליון דחה את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שאישר את תוקפה של צוואה ופסק לטובת המשיב, ליאור מסר, שהיה בנו של המנוח, יוסף מסר, כיורש החוקי היחיד של עזבונו. בצוואתו של המנוח, שנכתבה בשנת 1967, הוריש את דירתו לאמו, ובהיעדרה, לאחיו. כל שאר הרכוש היה אמור להתחלק שווה בשווה בין בנו, אמו ואחיו. הצוואה שקלה גם את האפשרות שאמו ואחיו יקדימו אותו ודאגה לחלוקת מניותיהם בהתאם. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט העליון הייתה האם הצוואה חלה על הנכסים שהיו בידי המנוח בעת פטירתו או אך ורק על אלה שהיו בבעלותו בעת עריכת הצוואה. השופט גולדברג קבע כי לשונה הפשוטה של הצוואה מצביעה על תחולתה על כל הנכסים שהיו בבעלות המנוח במותו. השופט פירש את הצוואה בהתאם לכוונת המצווה, כפי שמשתמע מתנאי הצוואה, ומצא כי הקריאה המילולית משקפת את רצונו של המנוח. באשר לדירה המוזכרת בצוואה, שנמכרה על ידי המנוח לפני מותו, קבע השופט גולדברג כי הדירה החדשה שנרכשה לאחר פטירת אמו ואחיו אינה ירושה ספציפית אלא נופלת בגדר חלוקת הרכוש הכללית של הצוואה. בנוסף, בחן השופט את תחולתו של סעיף 49 לחוק הירושה, הקובע מצבים בהם מוטב נפטר לפני המצווה. השופט פירש סעיף זה כמשקף את כוונתו המשוערת של המצווה ומתאים אותו לכללי הירושה המשפטיים שבפרק ב' לחוק. מאחר שהמנוח לא שלל במפורש את יורשיו על פי דין מירושה ומינה מוטבים חלופיים, קבע השופט גולדברג כי יש לחלק את יתרת העיזבון לפי הירושה כדין, תוך כיבוד רצונו של המצווה. לפיכך, המשיב היה זכאי לרבע מהעיזבון על פי הצוואה ואת היתרה באמצעות ירושה כדין כיורשו היחיד של המנוח. השופטת שטרסברג-כהן הסכימה עם פסק דינה של השופטת גולדברג. סגן הנשיא ש' לוין חלק על כך, וסבר כי צאצאי אחיו של המנוח צריכים לרשת חלק מהעיזבון לפי סעיף 49. דעת הרוב דחתה את ההתנגדות וקבעה כי המשיב זכאי לכל העיזבון, כאשר המערערת, אילנה בורשטיין, שילמה לו שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪.