ת"ק 47225-02-22

תקציר

בית המשפט קבע כי פרסומי הנתבע אינם מהווים לשון הרע כלפי התובע. הפרסומים הראשון, השני והשלישי, שנבעו כולם מראיון וסרט, נמצאו כלשון הרע שכן לא הוזכרו במפורש שמו של התובע, והנתבע חש לכוד ומרמה ממעשיו של התובע. למרות שהתובע טען כי מהפרסומים משתמעות האשמות שווא, קיבל בית המשפט את טענת תום הלב של הנתבע ואת זכותו להתגונן לאחר האשמות פומביות של התובע נגדו. הפרסום הרביעי, בו טען הנתבע כי התובע רצה לעבוד אצלו אך סירב, לא ניתן להוכחה, ובית המשפט מצא ספק אם מדובר בלשון הרע. גם הפרסומים החמישי והשישי, שהתייחסו לכך שהתובע ניצל את היותו של הנתבע אלמן, לא נחשבו ללשון הרע, מה גם שהנתבע ציטט ראיונות קודמים שלו. לבסוף, הפרסום השביעי, בו תיארה הנתבעת את דף הפייסבוק של התובעת כפורנוגרפי, נמצא נכון בהתחשב באופי הפוסטים של התובעת. לפיכך, התביעה נדחתה והתובע חויב לשלם לנתבע הוצאות בסך 1,000 ₪.