ע"פ 2028-06-09

תקציר

מדובר בשני ערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות. הערעור הראשון, שהגישה התביעה, מערער על זיכויו של הנאשם בחלק מהאישומים המיוחסים לו, ואילו השני מערער על חומרת עונשו. שני הערעורים אוחדו. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו 51 אישומים של פריצה וכניסה, גניבה ומרמה שבוצעו בקשישים בין החודשים מאי-אוגוסט 2007. הוא הודה ב-16 מהאישומים הללו, אך מאוחר יותר חזר בו מהודאתו בכמה מהם. בית משפט קמא הרשיע אותו רק ב-16 האישומים שבהם הודה וזיכה אותו מ-35 האישומים הנותרים. התביעה טענה כי די בראיות שהוצגו במשפט כדי לבסס את זיהויו של הנאשם כמי שביצע את כל המעשים בהם הואשם כתב האישום, תוך ערעור על המשמעות המשפטית שהעניק בית משפט קמא לחומר הראיות. ההגנה, לעומת זאת, טענה כי אין להתערב בממצאיו של בית משפט קמא, מה גם שהם מבוססים על קביעות עובדתיות. שופטי הערעור, לאחר שבחנו את מכלול הראיות, הגיעו למסקנה כי מסקנותיו של בית משפט קמא אינן מצדיקות התערבות, שכן הן התבססו על פרשנות משפטית שגויה. הם הדגישו כי אין לבחון את הראיות בנפרד אלא כמכלול, בהתחשב במכלול הנסיבות. השופטים קבעו כי הודאתו של הנאשם בחלק מהאישומים, עיתוי הודאתו וביטול חלקים ממנה, מהווים כולם ראיה מפלילה משמעותית. יתר על כן, השימוש בטלפונים ניידים דומים ובכרטיסי סים בעלי מספרים עוקבים, מיקומי משיכות הכספומטים ושיטת הפעולה הייחודית של הנאשם, תמכו בגרסת התביעה. בנוסף, השופטים זלזלו במשמעות של היעדר ראיות DNA של הנאשם בחלק מזירות הפשע, וציינו את האפשרות של שותפים לדבר עבירה ואת זיהום הראיות. בסופו של דבר, השופטים פסקו לטובת התביעה, ומצאו כי הראיות מספיקות כדי להרשיע את הנאשם בכל האישומים. הם הציעו לקבל את ערעור התביעה, להרשיע את הנאשם בכל סעיפי האישום ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא לצורך מתן גזר הדין. השופט ר' שפירא, השופט א' גרשון והשופטת ט' שרון-נתנאל הסכימו עם פסק הדין.