ת"ד 4407-07-19

תקציר

הנאשם הואשם בכך שלא נכנע להולך רגל וגרם לתאונה. הדיון התמקד בשאלה האם יכול היה הנאשם להבחין בהולך הרגל ולהימנע מהתאונה. נקבע כי על הנתבע חלה חובת זהירות כלפי הולכת הרגל, אותה הפר בכך שלא ראה אותה עד שהיה מאוחר מדי. הוצגו מספר ראיות. הבוחן הגיע למסקנה כי הנאשם יכול היה לראות את הולך הרגל ממרחק של 77 מטרים וכי אם היה מגיב מוקדם יותר, ניתן היה למנוע את התאונה. סרטון ממצלמת לוח מחוונים של נהג אחר הראה כי הולך הרגל נראה במשך 3.88 שניות לפני הפגיעה, כלומר הנאשם יכול היה לעצור בזמן. עם זאת, ההגנה טענה כי ניתוח הווידאו היה לקוי. עד ראייה העיד כי ראה את הולכת הרגל לפני שחצתה את הכביש וציפה שהנאשם יפגע בה, מה שתמך בטענת התביעה כי ניתן היה למנוע את התאונה. ההגנה ניסתה לטעון כי רשלנות הולך הרגל ומקום מעבר החצייה פוטרים את הנתבע מאחריות. הם גם טענו לכשלי חקירה מצד התביעה, וטענו כי חלק מכיווני החקירה לא מוצו. עם זאת, השופט מצא את הנאשם אשם באישומים והדגיש כי רשלנותו גרמה לתאונה. השופט קיבל את הטענה כי ניתן היה לטפל בניתוח הווידיאו טוב יותר, אך ציין כי הדבר לא סייע לעניינו של הנאשם, שכן הראיות הראו כי הנאשם יכול היה לראות את הולך הרגל בזמן כדי למנוע את התאונה. בסיכומו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי הפרת חובת הזהירות של הנאשם הובילה לתאונה הבלתי נמנעת ולכן מצא אותו אשם מעבר לספק סביר.