ת"א 34043-11-09

תקציר

התובעת, שניהלה עסק באזור התעשייה ארז, טענה כי הפיצויים שקיבלה בגין פינויה במסגרת תוכנית ההתנתקות לפי חוק יישום ההתנתקות משנת 2005, אינם מספיקים ותבעה פיצוי נוסף מהמדינה. לטענתה, המנגנון שנקבע בחוק לקביעת פיצוי כספי לעסקים שפונו היה פגום מיסודו בעניינה, שכן הוא הביא לפיצוי חסר משמעותי. לטענתה, העסק נמצא במגמת עלייה וכי שיטת חישוב הרווחים הממוצעים על פני תקופה קובעת, כפי שנקבע בחוק, הייתה צריכה להתבסס רק על שנת 2003, שבה העסק עבר לרווח, ולא על פני תקופה ארוכה יותר, שכן זו לא תצליח ללכוד את השווי ההוגן של העסק. עוד טענה כי קיים פער משמעותי בין הפיצוי שקיבלה לבין שווי העסק שלה בפועל, המצדיק פיצוי נוסף במסגרת תביעת נזיקין חוקתית. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות התובע. בית המשפט קבע כי חוק ההתנתקות מספק מסגרת מקיפה וסבירה לפיצוי מפונים וכי התובעת לא הוכיחה פגמים מהותיים כלשהם במנגנון. בית המשפט ציין כי החוק עצמו נותן מענה למקרים חריגים כמו זה של התובע, בהם לוועדת הפיצויים היה שיקול דעת לסטות מהוראות החוק. במקרה של התובעת, הוועדה הפעילה שיקול דעת זה ופסקה לה פיצוי חריג לשנת 2003, אך היא לא נתנה לשנה זו משקל של 100% שכן הוועדה מצאה כי הדבר אינו הגיוני. בית המשפט הסכים עם החלטת הוועדה וקבע כי התובע לא הוכיח כל כשל מצד הוועדה. כמו כן, בית המשפט בחן את חוות דעת המומחים לגבי השווי ההוגן של העסק ומצא כי חוות הדעת שהגישה התובעת פגומה מיסודה. תחת זאת, הסתמך בית המשפט על חוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט, אשר קבע את השווי ההוגן של העסק נכון למועד הפינוי, תוך התחשבות בסיכוני האבטחה ובהתאמות הנדרשות האחרות. על פי חוות דעת זו, ההפרש בין הפיצוי שקיבלה התובעת לבין השווי ההוגן של העסק שלה עמד על כ-370,000 ₪, פער שבית המשפט לא ראה בו משמעותי מספיק כדי להצדיק פיצוי נוסף. לפיכך נדחתה התביעה.