ת"א 57980-02-20

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את הטענות שהוצגו על ידי הצדדים, יחד עם המסמכים הנלווים, על מנת להגיע להכרעה על דחיית התביעה שכנגד על הסף שהוגשה על ידי עיריית קריית גת. התביעה שכנגד, שרובה סביב טענות ללשון הרע, מבוססת ברובה על פרסומים ומכתבים מהשנים 2011–2012. משכך, השאלה הראשונית אליה התייחס בית המשפט נוגעת לתקופת ההתיישנות והאם יש לדחות את התביעה שכנגד על הסף בעילות אלה. לאחר שיקול דעת, קבע השופט כי התביעה העיקרית והתביעה שכנגד אינן חולקות את אותו נושא או נובעות מנסיבות זהות, למרות שהכיר ביריבות ארוכת השנים בין הצדדים. מכאן, שסעיף 4 לחוק ההתיישנות, שמטרתו לבסס שוויון בין בעלי דין, אינו חל במקרה זה. השופטת המשיכה לבחון כל פרסום לגופו וקבעה כי רוב הפרסומים שצוטטו בתביעה שכנגד אכן התיישנו. אלה שנותרו עדכניים היו מכתב התראה ששלח המבקש, לדרמן, לדובר העירייה בשנת 2019, וראיון שהעניק לדרמן לרדיו דרום בשנת 2016. המכתב מ-2019 נמצא כפרסום מותר שכן הוא נשלח כאזהרה לפני נקיטת צעדים משפטיים, והראיון מ-2016 כבר נקבע כלא לשון הרע בפסיקה קודמת, שיצרה השתק משפטי לעירייה. עוד ביקש לדרמן לדחות את התביעה שכנגד בנימוק של חוסר עילה, תוך התמקדות ספציפית במכתבים ופניות ששלח. השופטת הסכימה כי יש לדחות פרסומים שהפכו למעופשים, אך לגבי יתר הפרסומים לאחר מארס 2013 אפשרה השופטת לעירייה הזדמנות לספק הבהרות. בנוסף, טען לדרמן כי ההחלטה להגיש את התביעה שכנגד בשם העירייה אינה מורשית ומבוססת על ניגוד עניינים, המחייבת אישור מועצת העיר וועדה ארצית מטעם משרד הפנים, כמפורט בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 6/2004. העירייה לא התייחסה באופן ענייני לסוגיה זו, וטענה כי הוראות החוזר הן מנהליות באופיין ואינן קשורות למקרה הנוכחי. השופט הסכים עם עמדת העירייה, מה גם שהתביעה שכנגד הוגשה בעיקר על ידי העירייה בגין נזקים שנגרמו לה במישרין, ולא בשם עובדיה או נבחריה. בסופו של דבר, השופטת קיבלה חלקית את הבקשה לדחייה על הסף, כאשר עיריית קריית גת נדרשה להגיש תביעה שכנגד מתוקנת עד ליום 1.7.2022, בצירוף ייפוי הכוח הרלוונטי. כמו כן, נדרשה העירייה לשאת בהוצאותיו של לדרמן, בסך 3,000 שקל.