ת"א 1128/08

תקציר

הפרשה סובבת סביב כתבה ששודרה בטלוויזיה נגד אילן בירן, מטפל מיני בולט, שבירן הגדירה כלשון הרע. במקום להגיש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תבעו בירן והחברות הקשורות אליו את מפיקי התוכנית ועיתונאיה לפי חוק העשרה, בטענה שהתעשרו שלא כדין מתכניה השקריים והמכפישים של הכתבה, וכן משימוש בלתי מורשה במעמדו הסלבריטאי של בירן. הנתבעים ביקשו לדחות על הסף את התביעה, אשר נענתה על ידי בית המשפט. השופט קבע כי חוק איסור לשון הרע, המאזן בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, משמש כחקיקה ספציפית השוללת את תחולתו של חוק עשיית עושר כללי במקרים של לשון הרע לכאורה. הכרה בזכות להשבה לפי חוק העשרה בגין תוכן מכפיש תפר את האיזון העדין שקובע חוק איסור לשון הרע ותפגע באופן בלתי מידתי בחופש הביטוי והעיתונות. יתר על כן, השופט הדגיש כי הזכות לפרסום מוגבלת לשימוש מסחרי, מה שלא היה המקרה כאן, ולכן לא חל על מצבו של בירן. מאחר שהמשיבים לא הצליחו להקים עילת תביעה לפי חוק מס הכנסה, נדחתה התביעה, לרבות הדרישה לפיצוי בגין עוגמת נפש, מבלי שנבחנה לגופה. המשיבים חויבו לשלם למבקשים שכר טרחה. החלטת השופט מחזקת את חשיבותם של חופש הביטוי והעיתונות, במיוחד בפרסומים עיתונאיים הנוגעים לעניינים שיש בהם עניין לציבור.