עת"מ 43385-10-22

תקציר

השופט דחה את העתירה על הסף בהתבסס על מספר גורמים. ראשית, חל שיהוי משמעותי של כחמש שנים מאז אישורה של התכנית השנייה, אשר העותרת לא הצליחה להצדיק כראוי, למרות הבנתו של בית המשפט. העותר טען כי נודע לו על התכנית רק בשנת 2018 בשל מצב רפואי, אך טענה זו לא נתמכה בראיות כלשהן וסתרה את העובדה שעתר לבג"ץ באותו עניין בשנת 2020. שנית, התוכנית כבר פורסמה ולכן נחשבה למעשה, אם כי כזה שדורש כמה תיקונים. העותר גם לא מיצה הליכים אחרים שעמדו לרשותו במהלך הליך התכנון. שלישית, העתירה עצמה לא הייתה ברורה וחסרה פרטים, דבר המקשה על הבנת טענות העותר והסעד המבוקש. בנוסף, העותר נעדר מעמד, שכן הוא לא יכול היה להוכיח זכויות כלשהן במקרקעין הנדונים ולא היה "עותר ציבורי" כטענתו. לבסוף, הלשון בה נעשה שימוש בעתירה הייתה בלתי ראויה ובלתי מוצדקת, והביאה את השופט להורות לעותר לשלם הוצאות משפט למשיבים.