ע"ז 19609-03-20

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב מחלוקת הנוגעת לתוקפה של צוואה ומכתב ביטול לכאורה שנכתב על ידי המצווה. הצוואה, מיום 28.5.96, נכתבה על ידי המנוח ונצפתה על ידי עורך דין, בה הוריש את כל עזבונו לאחד מילדיו, בעוד ששני הילדים האחרים לא יירשו דבר. המבקש, אחד הילדים שנושלו, טען כי הצוואה בוטלה כדין על ידי אביהם במכתב מיום 3.11.05, בו ביקש לבטל צוואות קודמות. המשיבים, שעמדו לרשת על פי הצוואה, טענו כי המבקש ידע על הצוואה ותוכנה במשך שנים אך התמהמה בנקיטת הפעולה, וכי כתב הביטול לא נכתב או נחתם על ידי המנוח, ואף לא עמד בדרישות הדין לביטול צוואה. השופטת פתחה והבהירה כי טיבה וכשירותה של הצוואה אינם שנויים במחלוקת, והתיק תלוי בשאלה האם הצוואה מבוטלת. השופט ציין את הקושי לקבוע את האמת העובדתית בשל חלוף הזמן והיעדר "קופסה שחורה". כן התייחסו לטענת השיהוי בהגשת הבקשה לביטול הצו, ומצאו כי טענת המבקשת כי לא הייתה מודעת לקיום הצוואה עד דצמבר 2019 הייתה אמינה. השופט קיבל את הטענה כי המבקש לא השתהה באופן בלתי סביר בהגשת הבקשה לביטול הצו. בהתייחסו לביטול הצוואה התווה השופט את המסגרת הנורמטיבית לביטול צוואה לפי סעיף 36 לחוק הירושה. הם הדגישו כי הביטול יכול להיעשות בצורות שונות וכי הדרישות הפורמליות אינן נשמרות בקפדנות כמו בעשיית צוואה. שאלות המפתח היו האם יש ביכולתו של המבקש להוכיח את אמיתות מכתב הביטול ואת הנסיבות שבהן נכתב. המבקש טען כי המנוח ביטל את הצוואה במכתב הביטול, שנשלח לעורך הדין שניסח את הצוואה. עם זאת, השופטת מצאה סתירות ואי ודאויות רבות בגרסאותיה של המבקשת לאירועים ולעדויות, כמו גם היעדר ראיות התומכות בטענותיה. לעומת זאת, עדויות המשיבים, אף שהיו בהן סתירות מסוימות, נמצאו אמינות יותר בנושא מכתב הביטול. השופט הדגיש כי הצוואה המקורית לא הושמדה, מה שמעיד על רצונו של המנוח לשמור על תוקפה. זאת ועוד, נסיבות מכתב הביטול, כפי שתוארו על ידי המבקש ועורך הדין שהיה עד לצוואה, היו עמומות ולא הצליחו לשכנע את בית המשפט בכוונת המצווה לבטל את הצוואה. השופט הגיע למסקנה כי המבקש לא הביא ראיות מספיקות להוכחת חוקיות הביטול ולכן הצוואה מיום 28.5.96 תקפה. נוכח התוצאה, חויב המבקש לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.