ב"ל 24933-06-23

תקציר

התובעת, סייעת במקצועה, תבעה את מעסיקה בגין פגיעה במיקרוטראומה בצווארה בשל אופי עבודתה. עם זאת, השופט פסק נגדה, וקבע כי היא לא הביאה ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענתה. פסק הדין של השופטת התבסס על עדותה של התובעת עצמה, ממנה עלה כי עבודתה כללה פעילויות מגוונות ומגוונות, לרבות התקשרות למטופלים, לבישת סינרים, הכנת כלים וסיוע לרופא השיניים. לדברי השופטת, הדבר סותר את טענתה כי בילתה 75% מיום עבודתה באמצעות מכשיר שאיבה, שגרם לה לכאורה לכאבי צוואר. יתר על כן, מספר המטופלים שהיא תיארה שראתה ביום עבודה היה נמוך בהרבה מזה שהוזכר במקרה דומה קודם, וחלק מהמטופלים הגיעו רק לבדיקות ראשוניות, מה שהפחית את זמן השימוש במכשיר השאיבה. עוד ציינה השופטת כי תיאור עבודתה של התובעת לא כלל תנועות צוואר חוזרות ונשנות אלא תנוחה לא נוחה לכל היותר. מטעמים אלה, הגיע השופט למסקנה כי התובעת לא עמדה בדרישות לפגיעה במיקרוטראומה והורה על דחיית תביעתה. למרות שהשופטת שקלה להטיל הוצאות משפט על התובעת בגין התעקשותה על תביעתה, היא החליטה שלא לעשות זאת בשל הפסיקה הקיימת. על פסק הדין ניתן לערער בתוך 30 יום בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.