ת"א 5010-04-09

תקציר

פסק דין זה נובע מתביעה שהגיש התובע, מר משה אלברט, נגד מספר נתבעים, ביניהם עו"ד אביב שניאור, במטרה לבסס את בעלותו בזכויות בנייה נוספות בפרויקט שנבנה בחיפה. עם זאת, הסכסוך העיקרי היה בין אלברט לבין שניאור, חבר בקבוצת הרכישה והבעלים הראשוני של מחצית הקרקע שעליה בוצע פרויקט הבנייה. פסק הדין מקיף היבטים שונים של חילוקי הדעות ביניהם, הנובעים מהסכם קומבינציה שנחתם בשנת 2003. הסכם זה התווה את מחויבותה של אלברט לבנות בניין על הקרקע ולמסור את הדירות המוגמרות לשניאור בתוך פרק זמן מוגדר. בין הנושאים המרכזיים הייתה קביעת מועד המסירה על פי הסכם הקומבינציה, שהיה מכריע בהערכה האם היה עיכוב ובחישוב הפיצוי הנובע מכך. בית המשפט מצא כי מועד המסירה הוא 1.8.2006, בהתבסס על מועד אישורה של תכנית נבו, תכנית מכרעת לפרויקט. מסקנה זו הושגה לאחר פרשנות הסעיפים הרלוונטיים בהסכם הקומבינציה ושקילת כוונות הצדדים. כמו כן צוין כי שניאור שמר בעקביות על עמדה זו בהתכתבותו עם אלברט, שאלברט מעולם לא ערער עליה. עניין משמעותי נוסף היה זמן מסירת הדירות בפועל לשניאור. בית המשפט קיבל את טענתו של שניאור כי אין די בקבלת טופס 4, המעיד על מוכנות הדירות לאכלוס. תשתיות ומתקנים חיוניים, כגון מעלית מתפקדת ומחסנים, היו חסרים. בית המשפט קבע כי היעדר שירותים אלה הופך את הדירות לבלתי ראויות למגורים, ובפרט דירה 8, הממוקמת בקומה הרביעית. כתוצאה מכך, מועדי המסירה בפועל נקבעו ל-1 באפריל 2008 לדירה 6 ול-18 במאי 2011 לדירה 8, מה שהוביל לאיחור של 20 חודשים לדירה 6 ו-57 חודשים לדירה 8. באשר לפיצוי בגין האיחור, הבחין בית המשפט בין 120 הימים הראשונים, שלגביהם חל מנגנון מוסכם בהסכם הקומבינציה, לבין התקופה שלאחריה. עבור 120 הימים הראשונים קיבל שניאור 8,000 דולר, שהומרו לשקלים בשער החליפין המתאים. במשך יתרת תקופת השיהוי נדרש שניאור להוכיח את הנזק שנגרם, שבית המשפט העריך ב-40,000 ₪ לדירה 6, בתוספת ריבית והצמדה מאוגוסט 2007. עם זאת, שניאור לא הביא ראיות להפסד כספי בגין דירה 8, שכן כוונתו הראשונית הייתה למכור אותה, והוא לא בדק את האפשרות להשכיר אותה בתקופת האיחור. פסק הדין התייחס גם לתביעתו של אלברט נגד שניאור ליתרת מס ערך מוסף (מע"מ) על שירותי בנייה ולדרישתו לתשלום עבור תוספות לדירותיו של שניאור. בית המשפט פסק לטובתו של שניאור בעניין מע"מ, וקבע כי אלברט לא הוכיח די הצורך את עלות שירותי הבנייה בפועל כדי להצדיק את תביעתו למע"מ. עם זאת, בית המשפט קיבל את תביעתה של אלברט לתשלום עבור תוספות לדירותיו של שניאור, בסך 11,000 ₪, בהתבסס על עקרון עשיית עושר ולא במשפט. לבסוף, בחן בית המשפט את התשלומים כפי שנקבעו על ידי שמאית מוסכמת, ונתן תוקף לממצאיה בדבר שווי חניותיו של שניאור וחלקו בחניון ובמרפסות. בעקבות זאת חויב אלברט לשלם לשניאור 17,000 שקל, בניכוי 11,000 שקל עבור התוספות, והותיר יתרה של 6,000 שקל. בהתחשב בפסק הדין כולו, אלברט חויבה לפצות את שניאור בגין איחור במסירה ויתרת התשלומים, בסך כולל של 95,509 שקל בגין האיחור ו-17,182 שקל בגין תשלומים אחרים, לאחר קיזוז הסכומים. סכומים אלה היו אמורים להיות משולמים תוך 30 יום עם ריבית עד למועד התשלום בפועל. כל צד היה אחראי להוצאותיו בשל ההליך הפשוט המוסכם.