רחד"פ 71269-01-26

תקציר

בבקשת רשות ערעור זו, בית המשפט העליון (בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים) נדרש להכריע בשאלה האם יש לבטל העברת זכויות בדירת מגורים, כאשר העברה זו בוצעה על ידי אישה אשר לימים הוכרזה כפושטת רגל. ההחלטה מתמקדת בעיקר ביישום הוראות סעיף 220 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, ובפרשנות הסכמים שנכרתו בין בני זוג לשעבר. **רקע עובדתי:** * המבקש והמשיבה 1 (לשעבר אשתו) הם בני זוג לשעבר שהתגרשו בשנת 2023. * ביום 4.8.2024 ניתן צו לפתיחת הליכים בעניינה של המשיבה. * הנאמן (משיב 3) הגיש בקשה לביטול פעולה של העברת זכויות בדירת מגורים משותפת (להלן: "הדירה") מהמשיבה למבקש, מכוח סעיף 220 לחוק חדלות פירעון. * בית משפט השלום דחה את בקשת הנאמן, בנימוק שהויתור על הזכויות נעשה בהתאם להסכם ממון שאושר ב-2015 ולהסכם גירושין שאומץ ב-2023, וכי המשיבה קיבלה תמורה בעד הויתור (הלוואה כספית ומזונות). בית המשפט קבע כי לא הוכחה פעולה בחוסר הגינות או כוונה להברחת נכסים. * בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור הנאמן וביטל את העברת הזכויות. בית המשפט המחוזי קבע כי הדירה נרשמה מלכתחילה על שם שני בני הזוג, ולכן טענת המבקש כי למשיבה לא היו זכויות בדירה נדחתה. בנוסף, נקבע כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 220 לחוק: * **סעיף 220(א)(1) - פעולה ללא תמורה או בתמורה שאינה הולמת:** בית המשפט המחוזי קבע כי העברת הזכויות נעשתה ללא תמורה, ושגה בית משפט השלום בקביעתו כי ניתנה תמורה, שכן הסתמך על הסכמים שאינם חלים כראוי על הדירה ולא קבעו תמורה מפורשת. * **סעיף 220(א)(2) - מועד ביצוע הפעולה:** נקבע כי ההענקה בוצעה בתוך 4 שנים ממועד הגשת הבקשה לצו פתיחת הליכים. * **סעיף 220(א)(3) - החייב חדל פירעון במועד ביצוע הפעולה:** נקבע כי המשיבה הייתה חדלת פירעון במועד ההענקה, וחזקת חדלות הפירעון לא נסתרה. * בית המשפט המחוזי הדגיש כי אין צורך להוכיח חוסר תום לב או כוונה להברחת נכסים לצורך ביטול הענקה לפי סעיף 220 לחוק. **החלטת בית המשפט העליון (בבקשת רשות ערעור):** בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. **נימוקים עיקריים לדחייה:** 1. **סיווג הבקשה כ"גלגול שלישי":** בית המשפט קבע כי הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". טענות המבקש נוגעות בעיקר לפרשנות ההסכמים ויישום הדין בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ולא מעלות סוגיות משפטיות חדשות או מורכבות הדורשות הכרעה שיפוטית רחבה. 2. **היעדר עיוות דין:** בית המשפט העליון לא השתכנע כי נגרם למבקש עיוות דין חמור. 3. **ניתוח ההסכמים:** * בית המשפט העליון מציין כי אף אם פרשנות המבקש להסכם הממון הייתה נכונה (לפיה הדירה אמורה הייתה להיות שלו), הרי שבהסכם הגירושין, מיום 13.1.2022, נקבע במפורש כי הדירה תעבור לבעלותו הבלעדית של המבקש. * בית המשפט מטיל ספק בלגיקה של המבקש: אם לפי הסכם הממון הדירה הייתה ממילא שלו, מדוע היה צורך להסדיר זאת מחדש בהסכם הגירושין, כאילו קיבל זכויות חדשות? הדבר מחזק את המסקנה שהמשיבה אכן היוותה בעלת זכויות בדירה, והעברתן לו הייתה בגדר הענקה. 4. **יישום סעיף 220 לחוק:** בית המשפט אינו נדרש בפירוט לכל תנאי סעיף 220, אך דחיית בקשת רשות הערעור משמעותה אימוץ ההחלטה של בית המשפט המחוזי, כי התנאים לביטול הענקה אכן התקיימו. 5. **הבחנה בין הסכם ממון להסכם גירושין:** בית המשפט המחוזי (כפי שמשתמע מהחלטת העליון) ראה בהסכם הגירושין הסכם נפרד, אשר הסדיר מחדש את חלוקת הרכוש, ולא רק אשרר את הסכם הממון. בהסכם הגירושין נקבע כי הדירה תועבר למבקש ללא תמורה, וזהו המועד הרלוונטי לבחינת התנאים על פי סעיף 220 לחוק. **חידוש משפטי או עקרוני:** ההחלטה מדגישה את ההבחנה החשובה בין הסכמים שונים הנוגעים ליחסי ממון של בני זוג, ובפרט בין הסכם ממון להסכם גירושין. היא מבהירה כי הסכם גירושין יכול להוות הסדר חדש ובלתי תלוי, גם אם הוא מתייחס לנכסים שהוסדרו בהסכם ממון קודם. כמו כן, ההחלטה מחזקת את הגישה הפסיקתית לפיה בחינת ביטול הענקה לפי סעיף 220 לחוק חדלות פירעון מתמקדת בעמידה בתנאי הסעיף (ללא תמורה, טווח זמן, מצב חדלות פירעון), ואין הכרח להוכיח כוונה להברחת נכסים או חוסר תום לב, אלא אם כן נדרש הדבר במקרים חריגים. הדחייה אף מבלי לשמוע את הצד השני (המשיבים) מעידה על כך שבתיק זה, מנקודת מבטו של בית המשפט העליון, לא היה מקום לדיון נוסף, והחלטת בית המשפט המחוזי נראתה על פניה כנכונה או ככזו שאינה מצדיקה התערבות ב"גלגול שלישי".