ב"ל 42306-02-22

תקציר

המערער, בעל חברת הנדסה אזרחית ועובד כמפעיל ציוד כבד ומנהל עבודה, קיבל בעבר הכרה בנכות בגין ירידה בשמיעה עקב חשיפה לרעש. בעקבות תביעה בגין עוגמת נפש, ועדה רפואית מדרגה ראשונה העריכה את נכותו בשיעור של 25%. המשיב ערער על החלטה זו לוועדה הרפואית לעררים, אשר לאחר שבדקה את המערער הפחיתה את נכותו ל-15%. לאחר מכן הגיש המערער ערר לבית הדין האזורי לעבודה, בטענה כי היה על ועדת הערר לבסס את החלטתה על מבחן שמיעה מסוג אחר – כזה הנחשב מתאים יותר להערכת נזקי חשיפה לרעש – וכי החלטת הוועדה אינה סבירה. המשיב טען כי יש לדחות את הערר משום שהוגש באיחור וכי החלטת הוועדה סבירה. בית המשפט הסכים עם המשיב כי הערר הוגש מאוחר מדי וכי החלטת הוועדה סבירה על סמך הראיות הרפואיות. משכך, דחה בית הדין את הערעור, הורה למערערת לכסות את הוצאות המשיב, ונתן למערערת 30 יום לערער על ההחלטה בפני נשיא בית הדין הארצי לעבודה.