דב"ע מד/25 - 4

תקציר

הערעור בפני בית הדין עוסק בפרשנותו של סעיף בהסכם קיבוצי הנוגע למשך השהייה בדרגה מסוימת הנדרשת לקידום במקומות העבודה במגזר הציבורי. ההסכם המדובר הוא משנת 1980, והשאלה העומדת על הפרק היא האם יש לפרש סעיף זה כמתחיל במועד חתימתו או במועד מוקדם יותר. המערערת, הסתדרות המהר, טוענת כי יש לתארך את הסעיף לשנת 1978, ואילו המשיבים טוענים כי הוא נכנס לתוקף משנת 1980. על בית המשפט לפרש את ההסכם הקיבוצי תוך התחשבות בשני כללים: האחד הנוגע לקשר בין הסכמים קיבוציים שונים ותחולתם בו זמנית, והשני בדבר "ההקשר התעשייתי" שבו יש להבינם. בית הדין בוחן את שורת ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים, וקובע כי המוקדם שבהם, משנת 1977, קבע פרק זמן מרבי לקידום בדרגה ללא כל מנגנון שיהוי. ההסכם השני, מאוקטובר 1979, קבע תקופות מינימום, אך נעדרו בו הוראות למניעת שרירותיות – הסדר חלקי. הסכם זה היה כפוף לאישור, שלא התקבל באופן רשמי. ההסכם האחרון, מדצמבר 1980, חזר לרעיון של תקופות מקסימום והכניס מנגנון למניעת עיכובים, המחייב את הסכמת הסתדרות המהר"ר לכל חריגה. בית המשפט מפרש זאת כהסכם אחד המתפתח עם הזמן, כאשר הגרסה משנת 1980 מתבססת על קודמותיה. אין מדובר בשני הסכמים נפרדים, והשימוש במילה "ניסוח מחדש" בשנת 1980 מעיד על המשכיות זו. בנוסף, העיקרון המשפטי של "העיפרון הכחול" מצביע על כך שאי-תוקף בסעיף אחד בהסכם קיבוצי אינו פוסל בהכרח את תוקפו של ההסכם כולו. בית הדין דן גם בתחולתם של הסכמים קיבוציים, ומציין כי הם מתחילים בדרך כלל במועד החתימה, אלא אם צוין אחרת. במקרה זה, ההסכם משנת 1980 אינו מציין במפורש תאריך התחלה מוקדם יותר, ואל לו לבית המשפט לרמוז על כך. לכן, הסעיף המדובר נכנס לתוקף מיום חתימת ההסכם משנת 1980, כלומר הוא אינו רטרואקטיבי לשנת 1978 כפי שביקשה ההסתדרות המהר. אשר על כן, הערעור נדחה, וההחלטה הקודמת עומדת בעינה.