עמ"נ 28412-12-11

תקציר

הערר, שהוגש על ידי חברת יהלומים פרץ מפעלי בנין ופיתוח בע"מ (יהלום), מערער על היטל הביוב שגבתה עיריית באר שבע (העירייה) בעקבות זכייתה של דיאמונד במכרז פומבי לרכישת שני מגרשים. לטענת דיאמונד, ההיטל ששילמה, בשיעור של 50% מהשיעור הקבוע בחוק העזר החל, היה מופרז. לטענתה, מאחר שכבר שילמה 50% מעלות פיתוח תשתיות הביוב במתחם עצמו במסגרת דרישות המכרז, היה מקום להגביל את היטל הביוב לעלות הפיתוח שנותרה בידי העירייה, הנוגעת לתשתיות הביוב הכלליות של העיר. בהסתמך על חוות דעת מומחה שהוגשה בתיק אחר, קובע דיאמונד כי סכום זה צריך לעמוד על 231,218 ש"ח, ולא על 491,140.40 ש"ח שנגבו ממנו. עוד טוען דיאמונד כי העירייה לא הצדיקה את הצורך במחצית מהיטל הביוב למימון עלויות תשתית הביוב, והעבירה את נטל ההוכחה לעירייה. היא מדגישה כי לא הייתה מודעת להעלאת תעריף היטל הביוב וכי היה על העירייה לגלות מידע זה טרם המכרז, במיוחד נוכח חובת תום הלב שלה כגוף ציבורי. דיאמונד מעלה גם את פסק הדין בעניין דירות יוקרה, שלכאורה תומך בעמדתו. לטענת העירייה, במכרזים שהגישה דיאמונד צוין במפורש על חובת החברה לשלם אגרות פיתוח והיטלים בשיעור הנהוג בחוק העזר החל, ובכך נמנע ממנה להפריך חובה זו בהמשך. העירייה גם מפריכה את טענת העלות של דיאמונד וטוענת כי היטל הביוב נקבע על בסיס אומדן העלויות של העיר כולה, המתחלק בין בעלי הנכסים, ולא מותאם לכל מתחם בנפרד. כמו כן, העירייה טוענת כי דיאמונד לא ערערה על חוקיותו או סבירותו של חוק העזר וכי מילאה את חובתה להוכיח כי ההיטל מממן את עלויות תשתית הביוב. לבסוף, מדגישה העירייה כי דיאמונד לא ביקשה את ביטול הסכמי הפיתוח ולכן אינה יכולה להתחמק מהתשלומים שסוכמו. בפסק דינו מסכים השופט יעקב פרסקי עם טענות העירייה ודוחה את ערעורו של דיאמונד. הוא מדגיש כי היטל הביוב מחושב על בסיס עלויות העיר כולה ולא רק על פי עלויות הקשורות למתחם ספציפי, כלומר הטיעון של דיאמונד לגבי עלות הפיתוח במתחם אינו רלוונטי. השופט פרסקי מבהיר כי ההיטל נקבע על פי חוק העזר החל, עליו לא ערערה דיאמונד, וכי בעלותה של דיאמונד אינה מצדיקה סטייה מהשיעור שנקבע. באשר לנטל ההוכחה, הוא קובע כי העירייה הציגה ראיות מספיקות כדי להוכיח כי ההיטל מממן את תשתיות הביוב, בעוד דיאמונד לא הגישה כל ראיה נגדית, ובכך לא הצליחה לבסס את טענתה. השופט פרסקי דוחה גם את הסתמכותה של דיאמונד על פסק הדין בעניין דירות יוקרה כבלתי ישימה ומציין כי דיאמונד לא ביקשה לבטל את הסכמי הפיתוח. לבסוף, הוא קובע כי הסכום ששילמה יהלמון היה נמוך מזה שהיה עליה לשלם על פי חוק העזר שהיה בתוקף בעת עריכת המכרז וכי לעירייה לא הייתה חובה להודיע לדיאמונד על השינוי הצפוי בשיעור ההיטל. לפיכך נדחה ערעורה של דיאמונד, והיא חויבה לשלם לעירייה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 25,000 ₪.