בר"מ 2237/11

תקציר

פסק הדין מתייחס לאמות המידה למתן רשות ערעור לערכאה גבוהה יותר על פסק דין של בית משפט מנהלי בתיקים הנוגעים להחלטות של טריבונלים מנהליים, כגון ועדות ערר מחוזיות לפיצויים. בית המשפט שם דגש על סטנדרט מחמיר לערעורים מסוג זה, המוגבל בדרך כלל למקרים הכוללים שאלות כלליות בעלות חשיבות משמעותית או כאשר דחיית ערעור תגרום לעיוות דין חמור. שיקולים מרכזיים כוללים את אופיו השיפוטי של הטריבונל הראשוני, מומחיותו של בית הדין בנושא ומספר הפעמים שהנושא נבחן, כאשר הסבירות לטעויות בכל ביקורת פוחתת. באופן ספציפי, בתביעות ירידת ערך לפי חוק התכנון והבניה, בית המשפט מיישם קריטריון צר, שכן מקרים נבחנים ביסודיות על ידי גופים מקצועיים כמו שמאים מכריעים וועדות ערר. מסקנת פסק הדין היא שלא להעניק רשות ערעור במקרה הנדון, שכן ערכאות קודמות, לרבות גופים בעלי מומחיות, הכריעו באופן עקבי בשאלת חבותו של המבקש. טענות המבקש נוגעות בעיקר לתחולת הפסיקה ואינן עומדות בקריטריונים לערעור נוסף. טענות אחרות שהעלה המבקש, לרבות השתק, ויתור וחישוב פיצויים, נחשבות כבלתי מספיקות לערעור, שכן סוגיות אלה כרוכות בדרך כלל בבירורים עובדתיים או מוגבלות למקרים חריגים. ההחלטה שוקלת גם השלכות על מקרים קשורים, ואינה מוצאת עילה לערעור בהתבסס על השפעות רחבות יותר. בסופו של דבר, בית המשפט דוחה את בקשת הערעור ומחליט שלא לפסוק הוצאות. פסק הדין מוסכם פה אחד על השופטים המעורבים.