עמ"ש 1075/08

תקציר

פסק הדין סובב סביב שתי מערכות יחסים שלובות זו בזו: האחת בין המערער לבין המשיבים, והשנייה בין המשיבים לבין עצמם. ליבת המחלוקת נעוצה בבית בו מתגוררים המשיבים משנת 1981 ברשות המערערת ובעלה המנוח. בית המשפט בוחן את טיבה של רשות זו, רואה בה סמכות, ודן בהשלכות היחסים המתוחים בין בני הזוג, המשיבים במקרה זה. פסק הדין קובע כי הרשות שניתנה למשיבים אכן הייתה בלתי חוזרת, בעיקר בהקשר של מערכת היחסים בין המערער לבין המשיבים. עם זאת, היא מכירה בכך שההיתר נועד להוות פתרון קבע לתא המשפחתי, בו שותפים שני המשיבים. בית המשפט מכיר בקושי ביחסים בין בני הזוג ובהשפעה שהייתה לו על התביעה. יצוין, כי אם ביקשה המערערת לבטל את ההיתר מטעמים המוצדקים בדין, היה מקום להתייחס לטעמים אלה כראוי. פסק הדין מדגיש כי יש לראות את המשיבים כיחידה משותפת, ומכאן משתמע כי הרשות ניתנה להם כבני זוג ולא כיחידים נפרדים. לפיכך, יש לבחון את "פירוק השיתוף", במקרה זה, פירוד בני הזוג, בעת בחינת ההצדקה לביטול הרשות. מפסק הדין עולה כי שגה בית משפט קמא בהגיעו למסקנה כי לא ניתן לבטל את הרשות, גם לא בפיצויים, בהקשר של מערכת היחסים שבין המערערת לבין המשיבים. בית המשפט מגיע למסקנה כי אין זה צודק לכפות על המשיבים להמשיך לחיות יחד תחת קורת גג אחת למרות הסכסוכים ביניהם. לפיכך, פסק הדין מבטל את החלטתו של בית משפט קמא, ומחזיר את התיק לבית המשפט קמא להכרעה נוספת. הפעם יחליט בית המשפט על תנאי ביטול ההיתר ופירוק השותפות בין המשיבים, בשים לב לפיצויים להם עשויה להיות זכאית המערערת, לרבות הוראות הסעיף בדבר בני זוג וילדיהם. עוד צוין בפסק הדין כי על כל צד לשאת בהוצאותיו, ומקווה כי הצדדים יוכלו למצוא פתרון ידידותי לסכסוך הכולל ביניהם.