ע"א 36/99

תקציר

פסק דינו של בית המשפט לערעורים מחייב לקבל את הערעור, תוך שהוא הופך את החלטת בית המשפט המחוזי, וקובע כי החוזה שבמחלוקת אכן מחייב את המשיב. בתחילה צידד בית המשפט המחוזי במשיב, וסבר כי החוזה אינו אלא ערובה להלוואות שנטל אחיינו של המשיב מגיסו של המערער. עם זאת, ערכאת הערעור קבעה כי הדבר אינו נכון והפנתה את התיק בחזרה לבית המשפט המחוזי כדי להעריך את הסעד המתאים, ואף רמזה כי יוכל לשקול ראיות חדשות במידת הצורך. על המשיבים לכסות את הוצאות המערערת עד לנקודה זו. השופטת שטרסברג-כהן הדגישה כי החוזה נכרת בראש ובראשונה לטובת האחיין, כאשר המשיב שותף למטרה זו, ואילו השופטת פרוקצ'יה דנה בטענות המשפטיות והעובדתיות של "non est factum" – טענה שהמשיב לא הצליח להוכיח. מבחינה משפטית נדונו תחולתו של "non est factum" בדיני החוזים המודרניים ונטל ההוכחה המחמיר המוטל עליו, תוך ציטוט תקדימים המחזקים את העובדה שההגנה זקוקה לראיות משמעותיות הרבה מעבר לתביעות אזרחיות רגילות. הראיות העובדתיות הצביעו על כך שלמרות שהמשיבה, אישה מבוגרת, לא הבינה את ההסכם במלואו בשל מחסומי שפה אפשריים, נטל ההוכחה המשמעותי הנדרש להגנה כזו נותר בעינו. יתר על כן, קשריה ההדוקים של המשיבה עם אחיינה, השפעה פוטנציאלית, והיעדרותה של המערערת במהלך החתימה, לא תמכו באופן חד משמעי בטענת "non est factum". מכאן, שערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי המשיב לא עמד בנטל הנדרש כדי להצדיק טענת הגנה כזו, וביסס את החלטתו להפוך את פסק הדין הראשוני.