דב"ע לב/6 - 4

תקציר

מדובר בפסק דין בערעור על קנס שהטיל בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב על ועד העובדים וכל אחד מחבריו בגין הפרת הוראת שעה של בית הדין. שביתת עובדי האחזקה הישירה של אל על שהחלה ב-10 באפריל 1972 הייתה הנושא שעליו הוטל הצו. הערעור מערער על סמכותו של בית המשפט המחוזי להוציא את הצו על סמך בקשות שהוגשו ב-14 בינואר וב-4 באפריל 1972, ועל חוקיות צו האכיפה עצמו. בית המשפט העליון קבע, כי לבית הדין האזורי אין סמכות לדון בבקשה מיום 14.1.1972, ועל כן גם צווי המניעה שניתנו בעקבות בקשה זו הוצאו בחוסר סמכות. הבקשה מיום 4.4.1972 נחשבת כהמשך להליך הקודם וגם היא חסרת תוקף. עם זאת, הבקשה שהוגשה ביום 7.4.1972, לאחר כניסתו לתוקף של חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון), היא עצמאית ולבית הדין הייתה סמכות ליתן את צו המניעה בעקבות בקשה זו. יתר הטענות בדבר אי-חוקיותו של צו האכיפה נדחות באשר הן נוגעות למהותו של צו המניעה ולא לחוקיותו. בית הדין דן בעקרונות המסדירים הטלת קנסות בגין הפרת הוראות בתחום משפט העבודה הקיבוצי, וקובע כי על הקנס להיות משמעותי דיו כדי שתהיה לו השפעה כופה, אך גם נגיש למפרים על מנת שיוכלו לשקול את הרווח הצפוי כנגד ההפסד הודאי. בית הדין מחליט לקנוס כל מערער בסכום מצטבר השווה למשכורת חודש לאחר ניכוי מס. הקנסות ישולמו בשלושה תשלומים שווים.