מ"ח 51/19

תקציר

בקשת המשיב למשפט חוזר נענתה על-ידי השופט הנדל, וזאת לאחר סתירה מהותית בין ההחלטות בדבר קבילות הודאת המבקש כראיה. בעוד בתי המשפט שדנו בעניינו של המבקש קבעו כי הודאתו ניתנה באופן חופשי ומרצון, בתי המשפט שדנו בעניינם של שותפיו קבעו אחרת, למרות שהתשתית הראייתית הכללית הייתה שונה. השופט הנדל הדגיש כי ההבדל ביסודות הראייתיים לא תמיד מוביל למסקנה כי ניתן להצדיק את הסתירה בין ההחלטות. לאחר שבחן את ההנמקה שעמדה מאחורי ההחלטות בעניינו של המבקש, מצא השופט הנדל כי המשקל שניתן לעדויות המודיעים היה קטן יחסית, וכי ההחלטות התבססו בעיקר על ראיות אחרות בשני המקרים. לפיכך, לא ניתן לייחס את הסתירה בין ההחלטות בנוגע להודאת המבקש לשוני ביסודות הראייתיים. טענות נוספות שהציג המשיב, בדבר ראיות הגנה נוספות בתיקי השותפים, נדחו אף הן. השופט הנדל הגיע למסקנה כי הסתירה בין הקביעות ביחס להודאת המבקש מהווה סתירה מהותית, המצדיקה את המשפט החוזר בעילה של עיוות דין.