ת"א 501/93

תקציר

התובעת נפצעה בשתי תאונות דרכים נפרדות והגישה תביעה נגד הנתבעים בדרישה לפיצוי בגין נזקיה. בתאונה הראשונה נסעה התובעת ברכב בו נהג בנה אשר היה מבוטח על ידי חסנה, ואילו התאונה השנייה אירעה בעת שהתובעת נהגה ברכבו של בן זוגה אשר עונה להגדרה של תאונת דרכים. הצדדים הסכימו כי בנה של התובעת וחסנה אחראים לתאונה הראשונה ויפצו את התובעת בגין נזקיה, ואילו התאונה השנייה שנויה במחלוקת. בית המשפט מצא כי התובעת לא הפעילה בדיקת נאותות בבדיקת קיומו של ביטוח תקף לתאונה השנייה, כנדרש בסעיף 7א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. למרות טענותיה כי לא הייתה מודעת להיעדר ביטוח, בית המשפט מצא כי ההיסטוריה של בן זוגה בעבירות תנועה והרקע שלה בביטוח היו צריכים להניע אותה לחקור את המצב הביטוחי של הרכב. בנוסף, טענת התובעת כי הייתה ממשיכה לנהוג ברכבו המבוטח של בנה אילו ידעה על היעדר ביטוח ברכב השני לא הייתה משכנעת. לפיכך, התובעת לא הייתה זכאית לפיצוי מכרנית, המבטחת, בגין התאונה השנייה. בית המשפט אישר את הסכם הפשרה בגין התאונה הראשונה, והורה לקרנית לשלם לתובע 7,000 ₪. ההודעות לצד ג' ו-ד' בגין התאונה השנייה נדחו, והתובע חויב לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לנתבעים.