ע"א 237/83

תקציר

פסיקת בית המשפט העליון מתייחסת לחוזה למכירת דירה, בו הוסמך עורך דינו של המוכר לטפל במכירה ולקבל תשלומים. על פי החוזה, התשלומים היו אמורים להיות מעוכבים בנאמנות של עורך הדין עד לרישום הדירה על שם הרוכשים, ואז הוא יכול להעביר את הכספים למוכר. עורך הדין עזב את הארץ עם כספי הרוכשים, מה שהוביל למחלוקת מי נושא באחריות להפסד. בית המשפט קבע כי עורך הדין שימש כנאמן עבור המוכרת, כאשר עיקר נאמנותה כלפיה, למרות ששימש גם כמיופה כוחה. המשימה הבלתי חוזרת להבטיח את זכויות המוכר, כאמור בחוזה, גרמה לכך שעורך הדין לא יכול היה לסיים את תפקידו והיה מחויב לפעול לטובת המוכר. כתוצאה מכך, המוכרת נחשבה לנהנהנית והבעלים של נכסי הנאמנות, כלומר היא נשאה באחריות לכספים האבודים. בית המשפט פירש את סעיף 6 בחוזה כערובה לרוכשים כי יקבלו את רישום הדירה לאחר התשלום, אך אין בכך כדי לשנות את אופי התשלום או להעביר את האחריות להפסד אל הרוכשים. התשלום לעורך הדין של המוכר, בנסיבות העניין, נחשב כתשלום למוכרת עצמה, רק לאחר רישום הדירה. השופט ש' לוין חלק על כך וטען כי עורך הדין ייצג את המוכרת ויש לראות בתשלום לו תשלום לה, ללא קשר להסדר הנאמנות. לדבריו, מטרת החוזה הייתה להבטיח את זכויות הרישום של הרוכשים, ואין צורך בהגדרת מערכת היחסים שיצר החוזה. הערעור, שביקש לפטור את המוכרת מהעברת זכויותיה לקונים, נדחה. המוכר נצטווה לרשום את הדירה על שם הרוכשים, ומונה כונס נכסים לפעולות המעקב הנדרשות. פסק הדין חיזק את זכותם של הרוכשים לרישום ללא תנאי עם מילוי התחייבויותיהם הכספיות. בית המשפט לא פסק הוצאות לאף אחד מהצדדים.